האמת? פעם חשבתי שזוגיות טובה זה עניין של מזל. כאילו יש איזה כפתור "התאמה" שמחברים אליו שני אנשים, ואם הוא נדלק - הופה, יש זוגיות. איזה נאיבית הייתי! אבל אחרי לא מעט דייטים כושלים, כמה מערכות יחסים שנגמרו ב"זה לא אתה, זה אני" (או להיפך), הבנתי שזה ממש לא ככה. זוגיות זה לא מזל, זה מרחב שיוצרים ביחד, בזהירות, בהקשבה, ולפעמים, גם עם לא מעט כאב.
אבל איך יוצרים את המרחב הזה? איך הופכים שני אנשים נפרדים ליחידה אחת מבלי לאבד את עצמך בדרך? אלו השאלות שמעסיקות אותי, ואני מקווה שגם אתכן.
הטעות הכי גדולה שלי (ושל רובנו?)
חשבתי שהתאהבות זה הכל. ההתרגשות, הפרפרים בבטן, הרצון להיות ביחד כל הזמן... אבל מה קורה אחרי שהפרפרים קצת נרגעים? מה קורה כשמגלים שהצד השני לא מושלם (שוק, נכון?)? פה מתחילה העבודה האמיתית.
למדתי את זה בדרך הקשה, כשניסיתי "לתקן" את בן הזוג שלי. רציתי שהוא יהיה יותר תקשורתי, יותר רומנטי, יותר... אני. טעות! ניסיתי לעצב אותו לפי התבנית שלי, ושכחתי שהוא בן אדם בפני עצמו, עם רצונות וצרכים משלו. זה היה מתכון בטוח לכישלון.
הנה תובנה ששינתה לי את הכל: זוגיות זה לא למצוא את האדם הנכון, זה להיות האדם הנכון.
אבל מה זה אומר להיות האדם הנכון? זה לא אומר להיות מושלמת, חלילה. זה אומר להיות מודעת לעצמך, לצרכים שלך, לגבולות שלך. זה אומר להיות מסוגלת לתקשר את הדברים האלה בצורה ברורה ומכבדת. וזה אומר, הכי חשוב, להיות מוכנה לקבל את הצד השני כמו שהוא, עם כל הפגמים והמוזרויות שלו.
מקורות השראה מפתיעים (חוץ מספרי פסיכולוגיה)
תמיד חשבתי שאני צריכה לקרוא ספרי פסיכולוגיה עבי כרס כדי להבין זוגיות. אבל האמת היא, שקיבלתי את התובנות הכי משמעותיות דווקא ממקומות לא צפויים. למשל, מסדרה דוקומנטרית על שבטים נידחים באמזונס. ראיתי איך הם חיים בהרמוניה עם הטבע ועם עצמם, איך הם פותרים קונפליקטים בצורה פשוטה וישירה. זה גרם לי לתהות - אולי אנחנו מסבכים את הזוגיות יותר מדי? אולי אנחנו שוכחים את הדברים הבסיסיים, כמו כבוד הדדי, הקשבה אמיתית, וחמלה?
(מקור: "Human Planet", BBC. הסדרה מציגה תרבויות שונות בעולם ואת היחסים שלהן עם הסביבה, וממנה ניתן ללמוד על יחסי גומלין ויכולת הסתגלות, חשובים גם בזוגיות.)
גם ספר שירה של רומי, המשורר הסופי מהמאה ה-13, לימד אותי המון. השירים שלו מלאים באהבה, תשוקה, וגעגוע, אבל גם בהבנה עמוקה של הטבע האנושי. הוא מזכיר לנו שאנחנו כולנו חלק ממשהו גדול יותר, ושאנחנו צריכים להתחבר לא רק אחד לשני, אלא גם לעצמנו.
(מקור: "The Essential Rumi", תרגום מאת Coleman Barks. שיריו של רומי מציעים פרספקטיבה רוחנית על אהבה ומערכות יחסים, תוך הדגשת חיבור, אינטימיות וצמיחה אישית.)
רגע, אז מה עם כל הטיפים האלה על "תקשורת מקרבת"?
אני לא אומרת שטיפים מעשיים הם לא חשובים. להיפך, תקשורת מקרבת, הקשבה פעילה, וטכניקות פתרון קונפליקטים יכולים להיות מאוד מועילים. אבל הם לא תחליף לאהבה אמיתית, כבוד הדדי, ורצון כן להיות שם אחד בשביל השני.
הנה עוד תובנה: טכניקות זה חשוב, אבל לב זה יותר חשוב.
אני זוכרת פעם, ניסיתי ליישם את כל הטכניקות שלמדתי על בן הזוג שלי. ישבנו, פתרנו קונפליקטים, דיברנו על הרגשות שלנו... הכל נראה מושלם מבחוץ, אבל בפנים הרגשתי ריקנות. הבנתי שאנחנו מדברים בשפה אחרת, שאנחנו לא באמת מחוברים. בסופו של דבר, נפרדנו.
מה למדתי מהכישלון הזה? שלפעמים, גם עם כל הרצון הטוב והמאמץ, זה פשוט לא זה. וזה בסדר. זה לא אומר שנכשלנו, זה אומר שלמדנו משהו על עצמנו ועל מה שאנחנו מחפשים.
המרחב הקדוש: מה זה באמת אומר?
בשבילי, המרחב הקדוש של זוגיות זה מקום שבו שני אנשים מרגישים בטוחים, אהובים, ומוערכים. זה מקום שבו הם יכולים להיות עצמם, בלי פחד שישפטו אותם או ינסו לשנות אותם. זה מקום שבו הם יכולים לחלוק את החלומות שלהם, את הפחדים שלהם, ואת החולשות שלהם.
אבל איך יוצרים את המקום הזה? אני חושבת שזה מתחיל עם הקשבה. הקשבה אמיתית, לא רק כדי להגיב, אלא כדי להבין. זה ממשיך עם אמפתיה, ניסיון לראות את העולם מנקודת המבט של הצד השני. וזה מסתיים עם נדיבות, נכונות לתת, לוותר, ולעשות דברים קטנים שמשמחים את הצד השני.
זה לא קל, אני יודעת. לפעמים אנחנו עייפים, מתוסכלים, או פשוט לא במצב רוח. אבל דווקא ברגעים האלה הכי חשוב לזכור למה אנחנו עושים את זה. לזכור את האהבה, את הקשר, את השותפות.
אני עדיין לומדת איך ליצור את המרחב הקדוש הזה בזוגיות שלי. אני עושה טעויות, אני מתאכזבת, אני מתייאשת. אבל אני גם לומדת, אני גדלה, ואני מתחזקת. ואני מאמינה שבסופו של דבר, זה שווה את זה.
אני תוהה, מה בשבילך יוצר מרחב קדוש בזוגיות? איך את מצליחה לשמור על הניצוץ גם כשקשה? אשמח לשמוע את המחשבות שלך!
