אני זוכרת את עצמי יושבת מול הילדים שלי, מנסה ליישם את כל מה שקראתי על "תרגול הכרת תודה". כל ערב, אותו טקס: "אוקיי, ילדים, על מה אנחנו מודים היום?". והתגובות? בדרך כלל מבולבלות, או סתם רשימה משעממת של דברים חומריים. הרגשתי שאני מפספסת משהו. כמו מורה שמנסה ללמד נוסחה בלי להבין את המשמעות שלה.
ואז הבנתי משהו: תודה, אמיתית, לא יכולה להיות עוד משימה ברשימת המטלות. היא חייבת לנבוע ממקום עמוק יותר, ממקום של חיבור אמיתי.
במאמר הזה, אני רוצה לחלוק איתכם את המסע שלי – המסע לגלות את הקסם האמיתי של התודה בתוך המשפחה. לא טקסים מאולצים, אלא דרך חיים.
האם אנחנו באמת יודעים מה זה תודה?
כולנו שמענו על הכוח של הכרת תודה. מחקרים מראים שהיא משפרת את מצב הרוח, מחזקת את מערכות היחסים ואפילו משפרת את הבריאות הפיזית. אבל מה קורה כשזה מרגיש מאולץ? כשזה הופך להיות עוד "וי" ברשימת המטלות?
אחת הסיבות שאנחנו מתקשים ליישם הכרת תודה במשפחה היא שאנחנו לעתים קרובות מתמקדים במה שחסר לנו, במקום במה שיש. אנחנו שקועים במרוץ האינסופי להשיג יותר, לשפר יותר, להיות יותר.
פרופ' ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, מדברת על הקשר בין הכרת תודה לשמחה. היא טוענת שאי אפשר באמת להרגיש שמחה אם לא יודעים להעריך את מה שכבר יש לנו. וזה נכון גם במשפחה.
שמחה. אי אפשר פשוט לרדוף אחריה. היא צומחת מתוך הכרת תודה.
אבל איך עושים את זה בפועל? איך מלמדים את הילדים שלנו להעריך את הדברים הקטנים, את הרגעים הפשוטים?
התנסות אישית: הכישלון שלי לימד אותי משהו חשוב.
ניסיתי הכל. קופסת תודה, יומן תודה, משחקי תודה. הכל הרגיש קצת...מלאכותי. הילדים שלי, במיוחד המתבגרים, גלגלו עיניים. הם הרגישו שאני מנסה "לדחוף" להם משהו. וצדקו.
ואז הבנתי. אני צריכה להתחיל בעצמי. אני צריכה להראות להם איך אני מעריכה את הדברים הקטנים, איך אני מוצאת את היופי ברגעים הפשוטים. אני צריכה להיות דוגמה אישית.
אני זוכרת מקרה אחד במיוחד. יום גשום, כולם היו עצבניים. הבן שלי איחר לאוטובוס, הבת שלי רבה עם חברה. הייתי על סף התמוטטות עצבים. ואז, הסתכלתי החוצה וראיתי קשת בענן מדהימה. עצרתי הכל. קראתי לכולם לבוא לראות. לכמה דקות, שכחנו מהכל. רק עמדנו שם, המומים מהיופי הזה.
באותו רגע, הבנתי. זה לא חייב להיות מסובך. הכרת תודה יכולה להיות פשוטה, ספונטנית, אותנטית.
מעבר ל"תודה": איך ליצור תרבות של הכרת תודה במשפחה?
אז, מה עובד? הנה כמה רעיונות שעזרו לי:
- להתמקד ברגעים קטנים: לא צריך לחכות לאירועים גדולים כדי להביע תודה. אפשר להודות על ארוחה טעימה, על חיבוק חם, על שיחה טובה.
- לשאול שאלות מעוררות מחשבה: במקום לשאול "על מה אתם מודים?", אפשר לשאול "מה גרם לכם לחייך היום?", "מה ריגש אתכם היום?", "מה למדתם היום?".
- להביע הערכה באופן פעיל: להגיד תודה זה נחמד, אבל להסביר למה אנחנו מודים זה הרבה יותר משמעותי. "תודה שעזרת לי עם הכביסה. ממש העריכה את זה."
- ליצור מסורות משפחתיות: אפשר ליצור טקס שבועי שבו כל אחד משתף שלושה דברים שהוא מודה עליהם. אפשר לכתוב מכתבי תודה אחד לשני. אפשר ליצור אלבום תמונות של רגעים משמחים.
חשוב לזכור: זה לא קסם. זה תהליך. יהיו ימים שזה ירגיש מאולץ, יהיו ימים שזה ירגיש טבעי. אבל העיקר הוא להמשיך לנסות, להמשיך לחפש את הטוב, להמשיך להעריך את מה שכבר יש לנו.
האם זה בכלל אפשרי? ספקות ותהיות.
אני יודעת. קל לדבר על זה, קשה ליישם. במיוחד כשחיים מלאים בלחצים, אתגרים ודאגות. לפעמים, כל מה שאנחנו רוצים זה להתלונן, לבכות, להוציא את התסכול. וזה בסדר. מותר לנו להרגיש הכל.
אבל גם ברגעים הכי קשים, אפשר למצוא משהו אחד קטן שאנחנו יכולים להודות עליו. זה יכול להיות הנשימה שלנו, החום של השמש, החיבוק של הילד שלנו.
מחקרים מראים שלהתמקד בדברים החיוביים, גם ברגעים קשים, יכול לעזור לנו לשנות את נקודת המבט שלנו, להפחית את הלחץ ולשפר את מצב הרוח. (ראו לדוגמה את המחקר של Emmons & McCullough, 2003, על השפעת הכרת תודה על רווחה נפשית).
מה אם זה לא עובד? גילוי נאות.
אני לא מבטיחה שזה יעבוד לכולם. כל משפחה היא שונה, לכל משפחה יש את הדינמיקה שלה. אבל אני כן מאמינה שבניסיון מתמיד, בסבלנות ובאהבה, אפשר ליצור תרבות של הכרת תודה בתוך המשפחה.
אני גם מאמינה שהטעות הכי גדולה שאנחנו יכולים לעשות היא לחשוב שאנחנו צריכים להיות מושלמים. אנחנו לא צריכים להיות משפחה מושלמת, אנחנו צריכים להיות משפחה אמיתית. משפחה שצוחקת, בוכה, רבה, מתפייסת, ובעיקר – אוהבת.
סיום: לא סוף פסוק, אלא התחלה של שיחה.
אז, מה דעתכם? האם אתם חושבים שהכרת תודה יכולה לשנות את היחסים בתוך המשפחה? אשמח לשמוע את המחשבות והחוויות שלכם.
ואולי, רק אולי, יחד נוכל לגלות את הקסם האמיתי של התודה – את הקסם שמחבר אותנו אחד לשני, את הקסם שמזכיר לנו כמה טוב כבר קיים.
