אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. ארוחת שישי, כולם יושבים סביב השולחן, ואז זה קורה – הצעקות, הדמעות, הדרמה. שוב. תמיד סביב אותו ילד, ה"בעייתי". כולם במשפחה תייגו אותו ככזה. כולל אני, בכנות. אבל משהו הרגיש לי לא נכון. כאילו יש כאן סיפור גדול יותר, נסתר מעין.
זה הוביל אותי למסע הזה, לחקור את התפקידים הסמויים במשפחה. לא אלו הגלויים – אמא מבשלת, אבא עובד – אלא אלו שמתחת לפני השטח, התפקידים שאנחנו לא מודעים אליהם, אבל הם מניעים את כל הדינמיקה המשפחתית.
ואז הבנתי: הילד ה"בעייתי" הזה, זה שלא מפסיק לעשות צרות, זה שלא מצליח בלימודים, זה ש"תמיד" עושה לנו בושות – הוא לא הבעיה. הוא הסימפטום. הוא זה שמבטא בקול רם את מה שכולם מרגישים, אבל מפחדים להגיד. הוא השעון המעורר של המשפחה.
התפקידים הסמויים במשפחה הם כמו שחקנים בהצגה. כל אחד מאיתנו מקבל תפקיד, לעיתים עוד לפני שאנחנו בכלל מודעים לו. התפקידים האלה יכולים להיות חיוביים – המצחיקן, התומך, המגשר. אבל הם יכולים להיות גם הרסניים – השעיר לעזאזל, הקורבן, המושיע.
איך זה קורה, בעצם?
הפסיכולוגית המשפחתית וירג'יניה סאטיר דיברה על כך שהתקשורת לקויה במשפחה יוצרת תפקידים נוקשים. כאשר אין מקום לביטוי רגשות אותנטי, כאשר יש סודות או נושאים שאסור לדבר עליהם, התפקידים האלה משתלטים על המשפחה (Satir, V. (1988). The new peoplemaking).
אני זוכרת משפחה אחת שהגעתי אליה לייעוץ, שבה הבן הבכור מילא את תפקיד "ההורה המתפקד". הוא דאג לכולם, ניהל את הבית, ויתר על הצרכים שלו. לכאורה, ילד מושלם. אבל מתחת לפני השטח, הוא היה כעוס, מתוסכל ובודד. הוא היה כל כך עסוק בלטפל באחרים, שהוא שכח לדאוג לעצמו.
יום אחד, כשדיברנו, הוא פלט לי משפט שלא אשכח: "אני מרגיש שאני חייב להחזיק את כל המשפחה הזאת על הכתפיים שלי. אם אני אעצור, הכל יתמוטט". זה שבר לי את הלב.
הבנתי שהתפקיד שלו, למרות שנראה "טוב" מבחוץ, גוזל ממנו את הילדות, את החופש, את האפשרות להיות פשוט ילד. וזה מחיר כבד מדי לשלם.
האם זה גורל בלתי נמנע? ממש לא.
החדשות הטובות הן שאפשר לשנות את התפקידים האלה. אבל זה דורש מודעות, אומץ וכנות. זה דורש מאיתנו להסתכל פנימה, להבין איזה תפקיד אנחנו משחקים במשפחה, ואיך זה משפיע עלינו ועל הסובבים אותנו.
אבל רגע, לפני שאנחנו רצים להאשים את עצמנו או את בני המשפחה שלנו – חשוב לי להדגיש משהו: התפקידים האלה לא נוצרים בוואקום. הם נוצרים מתוך צורך. מתוך ניסיון להגן על עצמנו, להסתגל, לשרוד.
אני, למשל, גדלתי במשפחה שבה היה קשה לבטא רגשות. אז מצאתי את עצמי משחקת את תפקיד ה"מגשרת". תמיד ניסיתי לרצות את כולם, למנוע קונפליקטים, להרגיע את הרוחות. זה היה התפקיד שלי.
לקח לי שנים להבין שהתפקיד הזה מנע ממני לבטא את הצרכים שלי, את הכעסים שלי, את הדעות שלי. הייתי כל כך עסוקה בלטפל באחרים, ששכחתי לדאוג לעצמי.
אז איך מתחילים לשנות?
- מודעות: זה הצעד הראשון והחשוב ביותר. תתחילו להתבונן במשפחה שלכם. איזה תפקידים אתם רואים? מי משחק את הקורבן? מי את השעיר לעזאזל? מי את המושיע?
- תקשורת: תתחילו לדבר. לא בצורה מאשימה, אלא בצורה פתוחה וכנה. שתפו ברגשות שלכם, בצרכים שלכם, בפחדים שלכם.
- הצבת גבולות: זה אולי הדבר הכי קשה, אבל הוא הכרחי. תלמדו להגיד "לא". תלמדו להגן על עצמכם. תלמדו לדאוג לעצמכם.
- חמלה: תזכרו שכולם עושים את הכי טוב שהם יכולים, עם מה שיש להם. תהיו סבלניים, תהיו אמפתיים, תהיו אוהבים.
אני יודעת, זה לא קל. אבל זה אפשרי. אני ראיתי משפחות שלמות משתנות, משתחררות מהתפקידים הנוקשים, ומתחילות לחיות חיים מלאים יותר, מאושרים יותר, אמיתיים יותר.
אז בפעם הבאה שאתם יושבים סביב שולחן ארוחת שישי, תסתכלו מסביב. תנסו לראות מעבר למה שנראה לעין. תנסו להבין את התפקידים הסמויים, את הכאב הנסתר, את הפוטנציאל הלא ממומש.
כי יכול להיות שהילד ה"בעייתי" הזה, הוא בעצם המתנה הכי גדולה שלכם. הוא זה שיכול להוביל אתכם לשינוי, לריפוי, לצמיחה.
ועכשיו, שאלה לי אליכם: איזה תפקיד אתם חושבים שאתם משחקים במשפחה שלכם? ומה הייתם רוצים לשנות? אני ממש אשמח לשמוע את התובנות שלכם בתגובות. אולי ביחד נמצא את הדרך לשחרר את עצמנו ואת המשפחות שלנו.
