אוי, המפגש המשפחתי הגדול. רק המחשבה על זה יכולה לגרום לי להתחיל לספור את האריחים בתקרה. ואני יודעת שאני לא לבד. כולנו שם, נכון? יושבים ליד שולחן עמוס כל טוב (בדרך כלל עמוס מדי), מנסים לנווט בין שאלות חודרניות, דעות מנוגדות וסיפורים שמסופרים בפעם המיליון.
אני זוכרת מפגש אחד לפני כמה שנים, כשהדודה שולה שאלה אותי בפעם המי יודע כמה למה אני עדיין לא נשואה. בלי לחשוב, כמעט אמרתי לה שאולי זה בגלל שהיא תמיד שואלת אותי את זה! אבל ברגע האחרון בלעתי את הרוק, חייכתי חיוך מאולץ והשבתי משהו סתמי על כך שאני "מתמקדת בקריירה". הו, הקריירה שלי, שכוללת בעיקר להתחמק משאלות חטטניות.
אבל ברצינות, למה אנחנו עושות את זה לעצמנו? למה אנחנו ממשיכות להגיע למפגשים האלה, למרות שאנחנו יודעות בדיוק מה מצפה לנו? אולי זה מתוך תחושת חובה, אולי מתוך תקווה שאולי הפעם זה יהיה שונה. אולי.
אני לא יכולה להבטיח לכם מפגש משפחתי נטול דרמות לחלוטין. אבל אני כן יכולה להבטיח לכם כמה טיפים וטריקים שיעזרו לכם לשמור על השפיות, ואולי אפילו ליהנות קצת. איך אומרים? "If you can't beat them, join them" - אבל עם טוויסט קטן.
הסוד הוא לא להימנע, אלא להתחבר (באופן מודע)
זה נשמע קלישאתי, אני יודעת. אבל תקשיבו לי רגע. במקום לנסות להתחבא מאחורי הטלפון או לבהות במרק, נסו להתחבר לאנשים סביבכם. לא, אני לא אומרת שאתם צריכים להסכים עם כל מה שהם אומרים. אבל נסו להבין מאיפה הם באים. מה מניע אותם? מה חשוב להם?
אני קראתי פעם מחקר מעניין על אמפתיה מאוניברסיטת ברקלי, שהראה שאנשים אמפתיים יותר נוטים להיות מאושרים יותר. וזה הגיוני, לא? כשאנחנו מבינים אחרים, אנחנו פחות שופטים אותם, ויותר סלחנים כלפיהם - וגם כלפי עצמנו.
אבל רגע, איך עושים את זה בפועל? איך אפשר להיות אמפתיים כלפי דודה שולה ששואלת אותך על חיי האהבה שלך בפעם המיליון?
אני מודה, זה קשה. אבל אפשר להתחיל בשאלות פתוחות. במקום לענות תשובה סתמית, נסו לשאול אותה שאלה בחזרה. "דודה שולה, מעניין אותי, מה גורם לך לשאול אותי את זה?". אתם תופתעו אולי, אבל לפעמים מאחורי השאלות החודרניות מסתתרת דאגה אמיתית או סתם סקרנות תמימה.
השתמשו בהומור (במידה)
צחוק הוא תרופה מצוינת לכל מצב, כולל מפגשים משפחתיים. אבל שימו לב, ההומור צריך להיות עדין ולא פוגעני. אין טעם להתחיל מלחמות עולם עם בדיחות על חשבון אחרים.
אני זוכרת פעם אחת שאחי סיפר בדיחה כל כך גרועה, שכולם פשוט התחילו לצחוק מרוב מבוכה. ודווקא הרגע הזה שבר את הקרח ויצר אווירה נעימה יותר. לפעמים, קצת אבסורד זה כל מה שצריך.
הציבו גבולות (בנימוס)
חשוב מאוד להציב גבולות ברורים. אם אתם לא רוצים לענות על שאלה מסוימת, אל תענו. אתם לא חייבים לאף אחד כלום. אבל תעשו את זה בנימוס. תגידו משהו כמו "אני מעדיפה לא לדבר על זה כרגע". או פשוט תחליפו נושא.
למדתי את זה בדרך הקשה, אחרי שנים של ניסיונות לרצות את כולם. הבנתי שאני לא יכולה לשמח את כולם כל הזמן, ושאני צריכה לדאוג קודם כל לעצמי.
תזכרו, זה לא לנצח
המפגש המשפחתי בסופו של דבר יסתיים. תזכרו את זה כשאתם מתחילים להרגיש שאתם מאבדים את זה. תנשמו עמוק, תספרו עד עשר, ותזכירו לעצמכם שזה רק כמה שעות.
ויותר חשוב, תזכרו שאתם לא לבד. כולנו עוברים את זה. כולנו מנסים לשרוד את המפגש המשפחתי הגדול.
ואולי, רק אולי, אנחנו אפילו יכולים ליהנות קצת?
אני עדיין עובדת על זה. אבל אני מאמינה שאפשר. אפשר למצוא את היופי גם בתוך הכאוס. אפשר למצוא את האהבה גם בתוך הביקורת. אפשר למצוא את השפיות גם בתוך הטירוף.
אז בפעם הבאה שאתם מוצאים את עצמכם יושבים ליד שולחן עמוס כל טוב, מנסים לנווט בין שאלות חודרניות ודעות מנוגדות, תזכרו את הטיפים האלה. ותזכרו שאתם חזקים יותר ממה שאתם חושבים.
אבל רגע, מה עם השאלות החוזרות האלה? הן ממש מעצבנות! איך מתמודדים איתן?
אני גיליתי שיש כמה טכניקות שאפשר להשתמש בהן כדי לנטרל את השאלות החוזרות:
- התחמקות יצירתית: להשיב תשובה לא קשורה או להפוך את השאלה לבדיחה.
- הקשבה פעילה: להקשיב באמת לשאלה, להבין את המקור שלה ולהשיב מתוך מקום אמפתי.
- הסטת הנושא: להעביר את השיחה לנושא אחר שמעניין אתכם או את השואל.
- הצבת גבולות ברורים: להסביר בצורה נעימה אך אסרטיבית שאתם לא מעוניינים לדבר על הנושא הזה.
אני יודעת, זה לא קל. אבל עם קצת תרגול, אתם תצליחו לשרוד את המפגש המשפחתי הגדול בשלום - ואולי אפילו תיהנו ממנו קצת.
אז מה אתם אומרים? מוכנים לאתגר?
