אוי, כמה שאני מכירה את ההרגשה הזו. את יושבת מול הדף הריק, או המסך הלבן המאיים, והמוזה פשוט... ברחה. אין מילים, אין רעיונות, רק וואקום עצום שמאיים לבלוע אותך. זה קרה לי כל כך הרבה פעמים, בעיקר כשהלחץ להצליח היה בשיאו. את יודעת, כשאת רוצה להגיד משהו חשוב, משהו שיגע באנשים, ואז דווקא אז, הכל נתקע.
אני זוכרת פעם, כשניסיתי לכתוב נאום השראה לאירוע של נשים יזמיות. ישבתי שעות, ניסיתי לסחוט את המוח שלי, קראתי נאומים מפורסמים, ובסוף? יצא טקסט אנמי, מלא קלישאות וחסר כל נשמה. ממש רציתי לבכות.
אבל אז, קרה משהו.
עזבתי את הכל. פשוט קמתי, הלכתי לים, והקשבתי. הקשבתי לגלים, לצעקות הילדים, לשיחות של האנשים. ופתאום, הבנתי. אני לא צריכה לנסות להיות משהו, אני צריכה להיות אני.
אז מה עושים כשנגמרות המילים?
1. מפסיקים לחפש אותן במקום הלא נכון.
נכון, זה נשמע קלישאתי, אבל תחשבי על זה רגע. איפה את בדרך כלל מחפשת השראה? בגוגל? בספרים? במאמרים? אלו מקומות מצוינים, אבל הם לא המקור. המקור נמצא בתוכך, בחוויות שלך, ברגשות שלך, בדברים שמעוררים בך השראה באמת.
תובנה קטנה: לפעמים, המילים הכי טובות מגיעות דווקא מתוך השקט.
אני למשל, מוצאת השראה במוזיקה קלאסית, בציורים של ואן גוך (כן, זה צפוי, אני יודעת!), ובשיחות ארוכות עם סבתא שלי, שתמיד יודעת להגיד את הדבר הנכון בדיוק בזמן הנכון. מה מדליק אותך?
2. חוזרים לבסיס: למה בכלל רצית לכתוב?
אחד הדברים שהכי עוזרים לי כשאני מרגישה תקועה זה לשאול את עצמי: "למה אני עושה את זה?". מה המסר שאני רוצה להעביר? איזה שינוי אני רוצה לעשות? למי אני רוצה לעזור?
כשאני מתחברת שוב למטרה שלי, המילים מתחילות לזרום. זה קצת כמו למצוא מחדש את הכיוון שלך אחרי שאיבדת את הדרך.
3. משנים פרספקטיבה: מ"אני חייבת" ל"מה אם?".
הלחץ ליצור משהו מושלם הוא משתק. במקום להתמקד בתוצאה הסופית, נסי להתמקד בתהליך. תשאלי את עצמך שאלות פתוחות:
- מה אם הייתי יכולה לכתוב מה שאני באמת חושבת, בלי לפחד מביקורת?
- מה אם הייתי יכולה לשתף בכישלונות שלי, ולא רק בהצלחות?
- מה אם הייתי יכולה לכתוב רק בשביל עצמי, בלי לדאוג לאף אחד אחר?
מחשבה באמצע הדרך: אולי דווקא הכישלונות שלנו הם הסיפורים הכי מעניינים.
4. מוצאים השראה במקומות לא צפויים.
אני קוראת הרבה מחקרים על נוירו-לשון ופסיכולוגיה חיובית, אבל האמת היא, שאחד המקורות הכי גדולים להשראה שלי הוא... סרטים דוקומנטריים על בעלי חיים. כן, שמעת נכון. יש משהו בתמימות, בטבעיות ובמאבק ההישרדות שלהם שפשוט מרתק אותי ונותן לי פרופורציות על החיים.
פרופ' ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, מדברת על החשיבות של "לתת לעצמך רשות להיות לא מושלם". היא טוענת שהפגיעות היא לא חולשה, אלא דווקא מקור הכוח שלנו.
תובנה לא מושלמת: אולי דווקא הפגיעות שלנו היא זו שמחברת אותנו אחד לשני.
5. כותבים... גם כשלא מרגיש נכון.
אני יודעת, זה נשמע מנוגד לכל מה שאמרתי עד עכשיו, אבל לפעמים, הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות זה פשוט לכתוב. לכתוב שטויות, לכתוב בלי מחשבה, לכתוב מה שעולה לך בראש. לכתוב כדי לשחרר את החסימה.
אגב, פעם שמעתי על סופר שכל בוקר כתב דף שלם של "בלה בלה בלה" רק כדי לשחרר את הראש לפני שהתחיל לכתוב באמת.
אל תפחדו להתחיל גרוע, ככה משפרים.
6. סומכים על האינטואיציה (גם אם היא אומרת לכם הפוך).
זה מצחיק, כי הרבה פעמים, דווקא כשאני הכי פחות מצפה לזה, רעיון מבריק פשוט נופל לי משום מקום. זה יכול לקרות במקלחת, בנסיעה באוטובוס, או אפילו באמצע שינה.
לפעמים, המילים הנכונות פשוט צריכות את המרחב והזמן להופיע.
אז בפעם הבאה שתישארי בלי מילים, תזכרי את זה: את לא לבד. זה קורה לכולם. פשוט קחי נשימה עמוקה, תחזרי לעצמך, ותני לקול האמיתי שלך להישמע. הוא שם, מחכה לך.
אני סקרנית לשמוע, מה עוזר לך כשאת מרגישה תקועה? שתפי אותי בתגובות! אולי נלמד משהו חדש יחד.
