האמת? פעם הייתי בזת לתודה. בזתי! זה נשמע לי כמו עוד מנטרה ניו-אייג'ית ריקה מתוכן, משהו שאנשים אומרים כדי להרגיש טוב עם עצמם, בלי באמת לשנות משהו. במיוחד במשפחה שלי… אתם יודעים, משפחה. המקום הזה שבו האהבה מגיעה עם מנה גדושה של ביקורת, ציפיות ושיפוט.
אני זוכרת את ארוחת החג האחרונה לפני שהבנתי משהו. דודה רחל, כרגיל, העירה על המשקל שלי. אמא שלי ניסתה לשדך לי מישהו שאפילו לא פגשתי. ואבא שלי? הוא שאל אותי בפעם המיליון מתי אני סוף סוף מתחתנת. יצאתי משם בתחושה שאני פשוט… לא מספיק טובה. מוכר למישהו?
אבל אז, במקרה, נתקלתי במחקר מעניין. פרופסור רוברט אמונס, מומחה לפסיכולוגיה חיובית מאוניברסיטת קליפורניה, חקר את ההשפעות של תרגול תודה על הבריאות הנפשית והפיזית שלנו. הוא גילה שאנשים שמביעים תודה באופן קבוע נוטים להיות מאושרים יותר, פחות חרדים וישנים טוב יותר (Emmons & McCullough, 2003). מהמם, נכון? אבל עדיין לא הייתי משוכנעת. תודה תשפר את היחסים שלי עם דודה רחל? נו באמת.
ואז, מתוך סקרנות, החלטתי לנסות.
התחלתי בקטן. במקום להתמקד בכל הדברים שמפריעים לי במשפחה שלי, התחלתי לחפש את הדברים הקטנים שאני מעריכה בהם. את החוש הומור של אבא שלי, את הנדיבות של אמא שלי, את העובדה שדודה רחל תמיד דואגת לי (בדרך שלה, כן?).
ומה קרה?
הקסם של התודה התחיל לחלחל.
אבל לא הכל היה ורוד, כמובן. היו רגעים של תסכול, רגעים שבהם רציתי פשוט לוותר. איך אפשר להיות אסירת תודה כשמרגישים לא מובנים? התשובה, הבנתי, היא לא להתעלם מהרגשות השליליים, אלא להכיר בהם. לתת להם מקום, ואז, לבחור להתמקד גם בדברים הטובים.
האמת היא שתודה לא פותרת את כל הבעיות. אבל היא משנה את האופן שבו אנחנו מתמודדים איתן.
לדוגמה, בארוחת החג הבאה, כשאמא שלי ניסתה לשדך לי את אותו בחור, במקום להתעצבן, חייכתי ואמרתי לה: "אני מעריכה את הדאגה שלך, אמא. אבל אני מאמינה שאני צריכה למצוא את האדם הנכון לי בעצמי". זה היה הרבה יותר יעיל מאשר התפרצות זעם, ואפילו גרם לה לחייך.
אני יודעת, אתם בטח שואלים את עצמכם: זה באמת עובד? זה לא פשוט מדי?
אז הנה עוד תובנה מפתיעה: כן, זה פשוט מדי. זה כל היופי בזה. אנחנו כל כך עסוקים לחפש פתרונות מסובכים, שאנחנו שוכחים לפעמים שהתשובות נמצאות ממש מתחת לאף שלנו.
אבל רגע, מה עם הכישלונות?
היו גם כישלונות, כמובן. ניסיתי פעם להביע תודה לדודה רחל על ההערות שלה על המשקל שלי (ניסיתי, באמת!). זה לא עבד. היא פשוט חשבה שאני משוגעת. אבל גם מהכישלון הזה למדתי משהו: תודה צריכה להיות אמיתית. אי אפשר להכריח את עצמנו להרגיש תודה אם אנחנו לא באמת מרגישים אותה. לפעמים, מספיק להכיר ברגשות שלנו, לתת להם מקום, ופשוט לנסות להבין את האדם שמולנו.
בסופו של דבר, הקסם של התודה במשפחה הוא לא קסם במובן הקלאסי של המילה. זה לא פותר את כל הבעיות, וזה לא הופך את המשפחה שלנו למושלמת. אבל זה כן נותן לנו כלים להתמודד עם הקשיים בצורה טובה יותר, להעריך את הדברים הטובים, ולבנות מערכות יחסים חזקות יותר.
עוד מקור מעניין שמצאתי הוא הספר "Gratitude Works!" של רוברט אמונס. הוא מפרט את היתרונות הרבים של תרגול תודה, ומציע כלים מעשיים ליישם אותה בחיי היומיום. (Emmons, 2013).
ועכשיו, שאלה בשבילכם:
אילו דברים קטנים אתם מעריכים במשפחה שלכם, גם אם הם קצת מעצבנים? איך אתם יכולים להביע את התודה הזאת, גם אם זה רק לעצמכם?
אני מזמינה אתכם לשתף בתגובות. אולי ביחד נוכל למצוא עוד קצת קסם בתוך הכאוס המשפחתי שלנו.
