אוף, כמה פעמים זה קרה לי? אני מחכה, מרמזת, מצפה שיבין... ובסוף – כלום. נאדה. כאילו דיברתי סינית. "איך הוא לא קולט?!" אני שואלת את עצמי, והתסכול מטפס. אבל רגע, מה אם הבעיה היא לא בו, אלא בציפייה שלי?
בואו נדבר על זה רגע בכנות. כולנו מכירים את הסיטואציה הזו. אנחנו משדרות רמזים דקים, מצפות לצד השני שיפענח אותם כאילו הוא איזה מפענח צפנים מהמוסד. אבל האמת? גברים (וגם נשים, בואו נודה) לא תמיד מצליחים לקלוט את הניואנסים הסמויים שלנו. וזה בסדר.
זה לא תמיד קשור אליו. לפעמים זה קשור אלינו.
פעם, חברה טובה סיפרה לי על דייט כושל. היא סיפרה לו כמה היא אוהבת פרחים, במיוחד ורדים לבנים. ציפתה, כמובן, שבפגישה הבאה יגיע עם זר. הוא הגיע בידיים ריקות. היא נפגעה. אני שאלתי אותה: "האם ביקשת ממנו פרחים באופן ישיר?" היא ענתה שלא. שם הבנתי את הטעות. היא ציפתה שהוא יקרא מחשבות.
אז למה זה קורה? למה אנחנו כל כך טובות בלרמוז וכל כך גרועות בלבקש?
הפחד מחשיפה.
אחת הסיבות העיקריות היא הפחד מחשיפה. אנחנו מפחדות להיות פגיעות, מפחדות להישמע נואשות, מפחדות שהצד השני לא יגיב כמו שציפינו. אז אנחנו מעדיפות לרמוז, לקוות שהוא יבין, ואם לא – לפחות נוכל להגיד לעצמנו שניסינו, בלי לקחת את הסיכון האמיתי.
אבל האמת היא, שרמזים הם מתכון בטוח לאי הבנות. הם משאירים הרבה מקום לפרשנות, ולרוב, הצד השני יפרש אותם בצורה שונה לחלוטין ממה שהתכוונו. זה כמו לשחק "טלפון שבור" – המסר המקורי הולך לאיבוד בדרך.
מחקרים מראים שגברים ונשים תופסים תקשורת בצורה שונה. גברים נוטים להיות יותר ישירים ומילוליים, בעוד שנשים נוטות להיות יותר אינטואיטיביות ורגשיות. זה לא אומר שאף צד צודק או טועה, זה פשוט אומר שאנחנו צריכים ללמוד לתקשר אחד עם השני בשפה שמובנת לשני הצדדים. (מקור: John Gray, Men Are from Mars, Women Are from Venus). כן, אני יודעת, קצת קלישאתי, אבל יש שם כמה נקודות מעניינות לגבי הבדלים בתקשורת בין המינים.
אבל רגע, הנה טוויסט בעלילה. מה אם הוא כן קולט רמזים, אבל בוחר להתעלם?
האם הוא באמת לא מבין, או שהוא לא רוצה להבין?
זו שאלה קשה, אני יודעת. אבל חשוב לשאול אותה. לפעמים, חוסר הבנה הוא תירוץ נוח. אם הוא לא רוצה לעשות משהו, קל לו יותר להתחבא מאחורי "לא הבנתי" מאשר להגיד "אני לא רוצה".
זו נקודה כואבת, אבל חשוב להכיר בה. אם את מרגישה שאת מרמזת שוב ושוב, והתגובה נשארת זהה, יכול להיות שהוא פשוט לא מעוניין. וזה בסדר. זה לא אומר שאת לא בסדר, זה רק אומר שאתם לא מתאימים.
אז מה עושים?
לומדים לדבר ישירות.
אני יודעת, זה מפחיד. זה דורש פגיעות, זה דורש אומץ. אבל זה גם הדבר הכי משחרר בעולם. במקום לרמוז, פשוט תגידי מה את רוצה. במקום לצפות שהוא יקרא את המחשבות שלך, תחלקי אותן איתו.
תאמיני לי, זה עובד. פעם, הייתי מתביישת לבקש עזרה. הייתי מרמזת בעדינות שאני עמוסה בעבודה, ומצפה שיציעו לי עזרה. אבל אף אחד לא הציע. עד שיום אחד, החלטתי לנסות משהו אחר. פשוט אמרתי: "אני ממש עמוסה בעבודה, אשמח אם תוכל לעזור לי עם המצגת הזו." וניחשתם נכון? קיבלתי עזרה. וואו, מי היה מאמין?.
עכשיו, אני לא אומרת שזה תמיד יעבוד. יש אנשים שלא יגיבו טוב לאסרטיביות, ויש אנשים שפשוט לא מסוגלים לתת את מה שאת צריכה. אבל לפחות תדעי שניסית. לפחות לא תשארי עם תחושת התסכול והבלבול הזו.
וגם, חשוב לזכור – לתקשורת ישירה יש גבולות. לא תמיד נעים או אפשרי לבקש כל דבר באופן ישיר. יש ניואנסים, יש הקשר, יש את הכימיה הזו שאנחנו מחפשות במערכות יחסים. אבל כנקודת מוצא, תקשורת ישירה היא כלי רב עוצמה.
אז בפעם הבאה שאת מרגישה שהוא לא קולט רמזים, תעצרי רגע ותשאלי את עצמך: האם באמת ניסית לדבר איתו בצורה ברורה וישירה? האם הבהרת את הציפיות שלך? ואם כן, והוא עדיין לא מבין – האם זה אומר משהו על הקשר ביניכם?
ואולי, רק אולי, הוא פשוט צריך מדריך הפעלה... או הסבר פשוט.
אני לא יודעת מה התשובה שלך. אבל אני מקווה שהמאמר הזה גרם לך לחשוב על זה קצת אחרת. מה דעתך? שתפי אותי בתגובות, סקרנית לשמוע מה את חושבת.
