אף אחד לא מכין אותך לשיחות האמיתיות. אלה שקורות בשתיים בלילה, אחרי דייט כושל או פיטורים מפתיעים. אלה שאת מוצאת את עצמך שואלת את עצמך: "מה עכשיו?".
אני זוכרת את עצמי יושבת בדירת הסטודנטים שלי, בוכה בטלפון לחברה הכי טובה אחרי ראיון עבודה מחפיר. חשבתי שאני מוכנה, הרי קראתי את כל הספרים, תרגלתי את כל השאלות. אבל משהו לא הסתדר. הרגשתי כמו רובוט שמדקלם תשובות מוכנות מראש, בלי טיפת אותנטיות.
אז הבנתי משהו: החיים לא הולכים לפי תסריט.
השיחה ההיא שינתה הכל. וזו הייתה רק ההתחלה. היו עוד רגעים כאלה – פרידות קשות, החלטות קריירה גורליות, משברים בריאותיים מפחידים. רגעים שבהם הרגשתי שאני צריכה מדריך הישרדות לחיים האמיתיים.
אבל האמת היא, שאין מדריך כזה. וזה בסדר. כי השיחות הכי חשובות קורות דווקא כשאת לא מוכנה.
למה אף אחד לא מזהיר אותנו מראש?
יכול להיות שזה כי קשה לתאר במילים את עוצמת הרגע הזה. את התחושה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים, את הצורך למצוא כוחות שלא ידעת שקיימים בך. או אולי כי כל אחת חווה את הרגעים האלה בצורה אחרת.
ד"ר ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, כתבה בספרה "אומץ להיות פגיע" על החשיבות של חיבור אותנטי עם אחרים ברגעים הקשים. היא מדברת על הצורך להסיר את המסכות ולהראות את עצמנו האמיתיים, גם כשאנחנו פוחדים. (Brown, B. (2012). Daring greatly: How the courage to be vulnerable transforms the way we live, love, parent, and lead. Gotham.)
אבל מה קורה כשאת לבד ברגע הזה? כשאין לך אף אחד לפנות אליו?
אז איך מתמודדים עם השיחה הזאת?
אני חושבת שהדבר הכי חשוב הוא קודם כל להרשות לעצמך להרגיש. לתת לעצמך לבכות, לכעוס, לפחד. לא לנסות לדכא את הרגשות או לברוח מהם. כי הם שם כדי ללמד אותך משהו.
פעם ניסיתי להדחיק הכל. חייכתי, אמרתי לעצמי שהכל בסדר והמשכתי הלאה. אבל זה רק גרם לי להרגיש יותר רע. כאילו אני חיה בשקר.
היום אני יודעת שזה בסדר לא להיות בסדר. זה בסדר להודות שאני לא יודעת מה לעשות. לפעמים, הכוח טמון בחולשה.
אבל מה אחר כך? איך הופכים את הכאב הזה למשהו חיובי? איך לומדים מהחוויה הזאת וצומחים ממנה?
זו שאלה טובה. ואין לי תשובה חד משמעית. אבל אני כן יכולה לשתף אתכם במה שעזר לי:
- לכתוב. כתיבה עוזרת לי לעבד את הרגשות שלי, להבין את המחשבות שלי ולמצוא משמעות במה שקרה. זה לא חייב להיות יומן מסודר. אפשר סתם לכתוב שטויות, לתת למילים לזרום בלי לחשוב יותר מדי.
* אגב, גיליתי מחקר מעניין באוניברסיטת טקסס שמראה שכתיבה אקספרסיבית יכולה להפחית חרדה ולשפר את מצב הרוח. (Pennebaker, J. W., & Smyth, J. M. (2016). Opening up by writing it down: How expressive writing improves health and eases emotional pain. Guilford Publications.)
- לדבר. לא חייבים לשתף הכל עם כולם. אבל חשוב למצוא מישהו אחד שאת סומכת עליו ומרגישה בנוח לדבר איתו. מישהו שיקשיב לך בלי לשפוט אותך, מישהו שיתן לך חיבוק כשאת צריכה.
* יודעות מה? לפעמים זה יכול להיות אפילו סתם ברמן נחמד בפאב השכונתי. העיקר שיהיה מישהו שמקשיב.
- לזוז. פעילות גופנית משחררת אנדורפינים, שהם משככי כאבים טבעיים. לא צריך לרוץ מרתון. אפשר סתם לצאת להליכה קצרה, לרקוד לצלילי מוזיקה אהובה או לעשות יוגה. העיקר להזיז את הגוף ולהוציא את האנרגיה השלילית.
- למצוא משמעות. זה אולי נשמע קלישאתי, אבל זה באמת חשוב. לשאול את עצמך: מה אני יכולה ללמוד מהחוויה הזאת? איך אני יכולה להשתמש בזה כדי לעזור לאחרים? איך אני יכולה לצמוח מזה?
* לקח לי זמן להבין את זה, אבל בסופו של דבר גיליתי שהחוויות הקשות ביותר הן אלה שעיצבו אותי להיות מי שאני היום.
הנקודה היא לא להימנע מהשיחות האלה, אלא ללמוד איך להתמודד איתן.
כי הן יגיעו. אין מה לעשות. החיים מלאים ברגעים לא צפויים, באתגרים לא מתוכננים, בשיחות שלא מלמדים אותנו עליהן בבית הספר.
אבל זה בסדר. כי את חזקה יותר ממה שאת חושבת. ויש לך את כל מה שאת צריכה כדי להתמודד עם כל מה שהחיים יזמנו לך.
פעם פחדתי מהרגעים האלה. היום אני רואה בהם הזדמנות. הזדמנות לצמוח, ללמוד, להכיר את עצמי יותר טוב.
אז בפעם הבאה שאת מוצאת את עצמך בשיחה כזאת, זכרי: את לא לבד. ואת תצאי מזה מחוזקת יותר.
מה הייתה השיחה ששינתה לך את החיים? שתפי אותי בתגובות!
