תמיד הייתי "המבוגר האחראי". יודעת בדיוק מה צריך לעשות, איך, ולמה. גם במשפחה שלי. תכנון ארוחות, חוגים לילדים, חופשות – הכל עבר דרך הפילטר שלי. הרגשתי שאם אני לא אשמור על הכל, הבית פשוט יתפרק.
ואז, קרסתי. פשוטו כמשמעו. שחיקה מטורפת, עצבים רופפים, ותחושה מתמדת שאני נכשלת, למרות שאני עושה הכל. זה היה רגע ההארה שלי – או יותר נכון, רגע ההתמוטטות שלי. הבנתי שאני לא סופרוומן, ושאולי… אולי… הבעיה היא לא במה כולם עושים, אלא במה אני עושה. שליטה יתר היא לא אהבה, היא כלא.
אבל איך משחררים? אחרי שנים של "נהיגה", איך מעבירים את ההגה? זה לא קל. ממש לא. אני לא אשקר לכן. היו צעקות, היו ויכוחים, היו דמעות. אבל היו גם רגעים קטנים של קסם, של חיבור אמיתי, של משפחה שפועלת יחד, לא כי אני אמרתי, אלא כי הם בחרו.
אז, מה למדתי? איך הפכתי (ועדיין בתהליך!) מאשת שליטה לאמא שמקשיבה, מכוונת, וסומכת? בואו נצא למסע הזה ביחד. מבטיחה לשתף הכל, כולל הפאדיחות.
התחלה עם מודעות: איפה השליטה שלי באמת מפריעה?
הדבר הראשון שהייתי צריכה לעשות זה להבין למה אני צריכה לשלוט בכל דבר. מה מפחיד אותי כל כך? האם זה הפחד מכישלון? הפחד שלא יעריכו אותי? או אולי הפחד לאבד את תחושת הזהות שלי?
זה הצריך חפירה עמוקה, וגם קצת עזרה מבחוץ. קראתי את הספר "Daring Greatly" של ברנה בראון, שדיבר על הפגיעות ואיך היא הכרחית לאהבה וחיבור אמיתי. (בראון, 2012). זה גרם לי להבין שמאחורי השליטה שלי הסתתרה פשוט פגיעות – פחדתי להיפגע, אז ניסיתי לשלוט בתוצאה.
וגיליתי משהו חשוב: השליטה שלי לא באמת מגינה על אף אחד. היא רק יוצרת מתח, כעס, וריחוק. בדיוק את ההפך ממה שרציתי!
שאלה למחשבה: איפה את מרגישה את הדחף הכי חזק לשלוט? מה הפחד שמסתתר שם?
לתת להם לבחור (וגם לטעות): על חוגים, ארוחות, וטעויות כואבות
אחד הדברים שהכי קשה לי היה לוותר עליהם היה החוגים של הילדים. אני תמיד ידעתי בדיוק איזה חוג יתאים לכל אחד, איפה הם ימצו את הפוטנציאל שלהם. אבל אז הבנתי שהבחירות שלי לא תמיד תואמות את הרצונות שלהם.
אז התחלתי לתת להם לבחור. לפעמים הם בחרו חוגים שנראו לי בזבוז זמן מוחלט, כמו קורס טיקטוק (כן, באמת). לפעמים הם התחרטו אחרי שבוע. אבל למדתי להרפות. לתת להם להתנסות, לטעות, וללמוד מזה. וזה היה מדהים לראות איך הם פורחים כשיש להם את החופש לבחור.
זה לא אומר שאין גבולות. כמובן שיש תקציב, ויש צורך להתחשב בלו"ז המשפחתי. אבל בתוך המסגרת הזו, ניסיתי לתת להם כמה שיותר מרחב.
קראתי גם מחקר על חשיבות האוטונומיה בהתפתחות הילד (Deci & Ryan, 2000), וזה חיזק לי את ההבנה שהיכולת לבחור היא קריטית לביטחון העצמי ולמוטיבציה שלהם. זה לא רק על חוגים, זה על החיים שלהם.
אגב, אתן יודעות מה עוד היה קשה? לתת להם לבשל! האוכל שלהם היה… איך נאמר… לא תמיד טעים. אבל עצם העובדה שהם השתתפו בתהליך, שהם לקחו אחריות, זה היה שווה את כל הבלאגן במטבח.
חשבתן פעם כמה כוח יש לבחירה פשוטה?
לסמוך עליהם (וגם על עצמי): על ויתור על פרפקציוניזם ואמונה בתהליך
החלק הכי מאתגר היה לסמוך עליהם. לסמוך עליהם שהם יעשו את הדבר הנכון, גם אם זה לא בדיוק מה שאני הייתי עושה. לסמוך עליהם שהם יתמודדו עם קשיים, גם אם זה כואב לי לראות אותם נאבקים.
זה דרש ממני לוותר על הפרפקציוניזם. להבין שלא הכל חייב להיות מושלם. להרפות מהצורך לשלוט בכל פרט. וזה היה משחרר! זה אפשר לי להתמקד בדברים החשובים באמת – הקשר שלנו, האהבה שלנו, התמיכה שלנו.
וגיליתי משהו מדהים: כשאני סומכת עליהם, הם סומכים על עצמם. כשאני מאמינה בהם, הם מאמינים בעצמם. וזה מעגל קסמים שמחזק את כולנו.
אבל האמת? גם אני לא תמיד האמנתי בעצמי. היו רגעים שפקפקתי בהחלטה שלי לוותר על שליטה. שאלתי את עצמי אם אני עושה את הדבר הנכון. אבל אז נזכרתי למה התחלתי את המסע הזה מלכתחילה – בשביל להיות משפחה יותר מאושרת, יותר מחוברת, יותר חופשיה.
ואולי, הכי חשוב, למדתי לסמוך על האינטואיציה שלי. להקשיב ללב שלי. להבין שיש דברים שאני פשוט לא יכולה לשלוט בהם, וזה בסדר. לפעמים, הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות זה פשוט להיות שם בשבילם, לאהוב אותם, ולתמוך בהם.
המסע הזה רחוק מלהסתיים. אני עדיין לומדת, עדיין טועה, עדיין מתמודדת עם האתגרים. אבל אני גם מרגישה יותר שמחה, יותר רגועה, ויותר מחוברת למשפחה שלי. וזה שווה את הכל.
אז, מה אתן חושבות? האם אתן מוכנות לשחרר קצת את המושכות? שתפו אותי בתגובות! אשמח לשמוע את הסיפורים שלכן.
מקורות:
Brown, B. (2012). Daring greatly: How the courage to be vulnerable transforms the way we live, love, parent, and lead. Gotham Books.
Deci, E. L., & Ryan, R. M. (2000). The "what" and "why" of goal pursuits: Human needs and the self-determination of behavior. Psychological Inquiry, 11(4), 227-268.
