אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי שהריבים בין האחים שלי זה לא בהכרח סימן שאני נכשלת כאחות גדולה. זה היה יום שישי אחד, אחרי שבוע מטורף בעבודה. חזרתי הביתה מותשת, ומה שקיבל את פני זה ויכוח קולני בין אחי הקטן לאחותי האמצעית על מי ישב ליד החלון בארוחת הערב. רציתי פשוט לברוח. האמת? רציתי לצרוח.
אבל אז עצרתי רגע. נשמתי עמוק. והקשבתי.
ומה ששמעתי, מעבר לצעקות, היה געגוע. געגוע לקשר, לתשומת לב, להכרה. זה לא היה באמת על החלון. זה היה על משהו הרבה יותר עמוק. זה היה על המקום שלהם בעולם, בתוך המשפחה שלנו.
ומאז, הכל השתנה.
אני לא אגיד לכם שהפכנו למשפחה מושלמת, חלילה. אנחנו עדיין רבים, צוחקים, מתעצבנים. אבל יש משהו אחר באוויר. משהו יותר מחובר.
אז איך עושים את זה? איך מייצרים חיבור אמיתי בין אחים, כזה שמחזיק מעמד גם כשהחיים מלחיצים וסוערים?
אני לא טוענת שיש לי את כל התשובות. אבל מהניסיון שלי, וקצת עזרה ממקורות מפתיעים (אני אספר לכם על זה בהמשך), גיליתי כמה דברים שעובדים.
האמת המפתיעה על ריבים (והקשר שלהם לאינטימיות)
כולנו מכירים את המאמרים על איך למנוע ריבים בין אחים. אבל מה אם אני אגיד לכם שריבים, במינון מסוים, הם דווקא סימן טוב? כן, שמעתם נכון.
מחקרים מראים (למשל, המחקר הזה מאוניברסיטת קיימברידג' - Dunn, J., & Kendrick, C. (1982). Siblings: Love, envy, and understanding. Harvard University Press) שדרך ויכוחים ומאבקי כוח, אחים לומדים על עצמם, על אחרים, ועל העולם. הם לומדים להביע את עצמם, להתפשר, לעמוד על שלהם. הם לומדים את הגבולות אחד של השני - וזה הבסיס לאינטימיות אמיתית.
אז מה עושים? במקום לנסות לדכא את הריבים, תנסו לראות אותם כהזדמנות ללמידה ולצמיחה. תנו להם מקום לבטא את עצמם, אבל תשימו גבולות ברורים לגבי מה מותר ומה אסור (ללא אלימות מילולית או פיזית, כמובן).
תשכחו מהשוואות - תתמקדו בייחודיות
אחת הטעויות הכי גדולות שאנחנו עושים, בלי לשים לב, זה להשוות בין האחים שלנו. "למה את לא מצליחה כמו אחיך?", "תראה איך אחותך עוזרת בבית!". זה הורס כל סיכוי לחיבור אמיתי.
כל אחד מהם הוא עולם ומלואו. יש לו כישורים, תחומי עניין, וקצב התפתחות משלו. כשאנחנו מתמקדים במה שאין להם, במקום במה שיש להם, אנחנו בעצם אומרים להם שהם לא מספיק טובים.
הנה תובנה קטנה שהפתיעה אותי: פעם שמעתי בראיון עם מאמנת אישית (אני מצטערת, אני לא זוכרת את השם) שהיא אמרה שהמפתח לאושר הוא לא להשוות את עצמך לאחרים, אלא להשוות את עצמך לעצמך של אתמול. זה נכון גם לגבי אחים. תעזרו להם לראות כמה הם התקדמו, כמה הם גדלו, כמה הם למדו.
הסוד שמצאתי בספר בישול (כן, באמת!)
אוקיי, זה קצת מוזר, אבל תסמכו עלי. פעם קראתי ספר בישול של שף מפורסם (יכול להיות שזה היה ספרו של יותם אוטולנגי, אבל אני לא בטוחה) והוא כתב משהו שנשאר איתי: "המטבח הוא מקום של שיתוף פעולה ויצירה".
וזה גרם לי לחשוב - למה שלא ניצור את זה גם בבית שלנו?
תנסו לבשל ביחד, לשחק ביחד, לתכנן טיול ביחד. כל פעילות שדורשת שיתוף פעולה יכולה לחזק את הקשר ביניהם. זה לא חייב להיות משהו גרנדיוזי. זה יכול להיות אפילו סתם לבנות ביחד לגו. העיקר שתהיה מטרה משותפת, ותחושה של הצלחה משותפת.
ומה אם הם לא מסכימים על מה לעשות? זה בסדר גמור. תנו להם לבחור בתורות. תנו להם להתפשר. תנו להם ללמוד איך לעבוד ביחד, גם כשזה קשה.
ההודאה שלי (וגם שלכם?)
אני מודה, אני לא תמיד מצליחה ליישם את כל הדברים האלה. יש ימים שאני פשוט מותשת, וכל מה שאני רוצה זה שקט. ויש ימים שאני מתעצבנת עליהם, ואני אומרת דברים שאני מצטערת עליהם אחר כך.
אבל אני משתדלת. אני משתדלת לזכור שהקשר ביניהם הוא אחד הדברים הכי חשובים בחיים שלהם. ואני משתדלת לעשות כל מה שאני יכולה כדי לעזור להם לבנות אותו.
אז מה אתכם? איזה צעד אחד קטן אתם יכולים לעשות היום כדי לחזק את הקשר בין האחים שלכם? אולי זה לשבת איתם לארוחת ערב בלי טלפונים, אולי זה לשחק איתם משחק קופסה, אולי זה פשוט להקשיב להם.
לא משנה מה תבחרו, זכרו - הקשר בין אחים הוא מתנה. מתנה שיכולה להחזיק מעמד לכל החיים.
