אני זוכרת את הרגע הזה בבירור. יושבת במפגש משפחתי, מוקפת בדודים, בני דודים, סבים וסבתות, ומרגישה... זרה. לא במובן הרע, כן? אבל כמו תיירת במדינה שהיא לכאורה בית. כאילו כולנו מדברים שפה אחרת, מבינים בדיחות פנימיות שאני מפספסת, מגיבים לדברים בצורה שאני פשוט לא מצליחה להבין.
אז התחלתי לחקור. לא את המשפחה שלי - אותי בתוך המשפחה שלי. מה גורם לי להרגיש ככה? האם זה רק אני, או שגם אחרים מרגישים ככה לפעמים? ואיך, לעזאזל, מוצאים את עצמך בתוך מערבולת של גנים, ציפיות, והיסטוריה משותפת?
הבטחתי לעצמי שני דברים: שאצא למסע הזה בראש פתוח, ושאשתף אתכם בכל מה שאני לומדת בדרך. כן, גם בטעויות.
אז, מוכנים לצאת לדרך? כי זה הולך להיות מעניין.
ה"אני" שלי מול ה"אנחנו" המשפחתי
תראו, גדלנו על התפיסה הזאת שמשפחה זה הכל. שצריך לכבד, לאהוב, לתמוך, גם אם זה בא על חשבון משהו אחר. אבל מה קורה כשה"אני" שלי מתנגש עם ה"אנחנו" המשפחתי? כשהחלומות שלי לא תואמים את הציפיות של ההורים? כשהערכים שלי שונים מאלה של הסבים והסבתות?
פעם, קראתי מחקר על השפעת הסביבה המשפחתית על עיצוב הזהות האישית. (מקור) זה הדהים אותי. המחקר הראה שילדים גדלים בתוך המשפחה, הם סופגים לא רק את הגנים, אלא גם את האמונות, הדעות, וההרגלים שלה. וזה, רבותי, משפיע באופן משמעותי על איך אנחנו רואים את העולם ועל איך אנחנו מגדירים את עצמנו.
זה רגע של הארה.
אבל רגע, זה לא אומר שאין לנו בחירה, נכון? אנחנו לא חייבים להיות שיבוט של ההורים שלנו, או של כל דור אחר במשפחה. אנחנו יכולים לבחור מה לקחת, מה להשאיר, ומה ליצור בעצמנו.
"אבל ככה תמיד עשינו את זה..."
אוי, המשפט הזה... הוא יכול להיות חונק כמו צעיף צמר ביום קיץ. הוא טומן בחובו מסורת, היסטוריה, ולפעמים גם פחד משינוי. אבל מה קורה כשה"ככה תמיד עשינו את זה" כבר לא מתאים לי? כשהוא מונע ממני להתפתח, לגדול, להיות מי שאני רוצה להיות?
האמת? אין לי תשובה קלה. זה תהליך. זה דורש אומץ, כנות, ובעיקר - סבלנות. סבלנות כלפי עצמי, וסבלנות כלפי המשפחה שלי. כי להם קשה לשחרר את מה שהם מכירים, את מה שהם מאמינים בו. ולי קשה להסביר להם למה אני בוחרת בדרך אחרת.
במאמר שקראתי ב"הרווארד ביזנס ריוויו" על ניהול שינויים בארגונים, (Harvard Business Review) מצאתי תובנה מעניינת. הם טענו שהדרך הטובה ביותר לשנות משהו היא לא להתנגד לו ישירות, אלא פשוט להתחיל לעשות אותו אחרת. קצת כמו אומנות הלחימה אייקידו, שמנצלת את הכוח של היריב כדי להפנות אותו נגדו.
מתי בפעם האחרונה עצרת לחשוב למה את עושה דברים בדרך מסויימת?
הבנתי שזה עובד גם במשפחה. במקום להתווכח עם אמא שלי על איך אני מגדלת את הילדים שלי, פשוט התחלתי לעשות את זה בדרך שלי. לאט לאט, היא התרגלה. ואפילו התחילה לשאול אותי שאלות, להתעניין בגישה שלי. זה לא קרה בן לילה, אבל זה קרה.
אז איך מוצאים את ה"אני" הזה בתוך המשפחה?
שאלה מצוינת. ואני, בתור אחת שעוד מחפשת את התשובה, יכולה להציע כמה כיוונים:
- הכירו את עצמכם: מה הערכים שלכם? מה החלומות שלכם? מה הדברים שחשובים לכם באמת?
- הציבו גבולות: זה בסדר להגיד "לא". זה בסדר להגן על הזמן שלכם, על האנרגיה שלכם, על השקט הנפשי שלכם.
- תקשרו: דברו עם המשפחה שלכם. הסבירו להם מי אתם, מה אתם רוצים, ולמה זה חשוב לכם.
- תקבלו: קבלו את העובדה שהמשפחה שלכם היא לא מושלמת. הם יעשו טעויות, יגידו דברים פוגעים, יאכזבו אתכם. זה חלק מהעסקה.
אבל הכי חשוב - תזכרו שזה מסע. אין פתרונות קסם, אין דרך אחת נכונה. זה עניין של ניסוי וטעייה, של למידה והתפתחות. וזה בסדר.
אני עדיין לא יודעת את כל התשובות. עדיין יש לי רגעים של תסכול, רגעים של ספק. אבל אני יודעת דבר אחד: אני כבר לא מרגישה תיירת במשפחה שלי. אני מרגישה חלק ממנה, אבל גם אני עצמי. וזה, רבותי, שווה את הכל.
אז, מה איתכם? איך אתם מוצאים את עצמכם בתוך המשפחה שלכם? אשמח לשמוע בתגובות!