אני זוכרת את הפעם הראשונה שניהלתי פרויקט גדול. הייתי בטוחה שאני יודעת בדיוק מה אני עושה, שהצוות שלי מבין את החזון שלי, ושכולנו נוסעים באותו כיוון. כמה מהר גיליתי שטעיתי... בגדול.
הפרויקט היה כאוס אחד גדול. תקשורת לקויה, משימות לא מוגדרות, כולם הלכו לכיוונים שונים. הייתי מתוסכלת, כועסת, ובעיקר הרגשתי כישלון מוחלט.
אבל אז, אחרי הרבה ניסיונות כושלים, הבנתי משהו חשוב: ניהול הוא לא רק להגיד לאנשים מה לעשות. זה להבין את הציפיות שלהם, את הפחדים שלהם, את הרצונות שלהם - ולגשר על הפער בינינו.
פער הציפיות - תהום או גשר?
פער ציפיות הוא לא תמיד דבר רע. הוא יכול להיות הזדמנות לצמיחה, ללמידה, ולחיבור עמוק יותר. אבל כדי שזה יקרה, אנחנו צריכים ללמוד איך לגשת אליו נכון.
אבל איך עושים את זה בפועל? איך הופכים את התהום הזו לגשר יציב?
נתחיל בשאלה הפשוטה: מה בעצם הציפיות שלנו?
הקשיבו, הקשיבו, הקשיבו.
קחו רגע לחשוב על מערכות היחסים שלכם - בעבודה, בבית, עם חברים. כמה זמן אתם באמת מקדישים להקשבה פעילה? לא סתם לשמוע את המילים, אלא להבין את הכוונה, את הרגש, את הציפייה מאחוריהן?
אחת הבעיות הכי נפוצות היא שאנחנו מניחים שאנחנו יודעים מה הצד השני חושב. אנחנו בונים תסריטים בראש, יוצאים מנקודת הנחה שהם רואים את הדברים כמונו, ומתאכזבים כשהמציאות טופחת על פנינו.
אז מה עושים?
פשוט שואלים. כן, זה עד כדי כך פשוט.
לא מפחיד לשאול. מפחיד יותר להניח.
"מה חשוב לך בפרויקט הזה?"
"מה היית רוצה לראות בסוף התהליך?"
"מה מדאיג אותך?"
(אגב, טיפ קטן ממקור לא צפוי: ד"ר ברונה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, טוענת שהרבה פעמים שאלות ישירות הן הדרך הכי טובה להגיע לאמת. אבל צריך לשאול ממקום של אמפתיה, לא של ביקורת. )
היו כנים - גם כשזה לא נוח.
אוקיי, אז שאלנו, הקשבנו, ואנחנו מתחילים להבין את הציפיות של הצד השני. עכשיו מגיע החלק הקשה: להיות כנים לגבי הציפיות שלנו.
כן, אני יודעת, זה מפחיד. מה אם הציפיות שלנו לא תואמות? מה אם נאכזב?
אבל האמת היא שאי-ודאות וחוסר בהירות הם כר פורה לתסכול ולמריבות עתידיות. עדיף להיות כנים מההתחלה, גם אם זה אומר שנצטרך לעשות התאמות או לוותר על חלק מהציפיות שלנו.
אני זוכרת פעם שהייתי צריכה להגיד ללקוח שהתקציב שלו לא מספיק בשביל מה שהוא רוצה. פחדתי מאוד. חששתי שהוא יכעס, שהוא יבטל את הפרויקט, שהמוניטין שלי ייפגע.
אבל בסופו של דבר, הוא העריך את הכנות שלי. הוא הבין שאני רוצה בטובתו, שאני לא מנסה למכור לו משהו שהוא לא יכול להרשות לעצמו. בסופו של דבר, מצאנו פתרון יצירתי שעבד לשנינו.
חמלה עצמית - כי אנחנו לא מושלמים.
וזה מביא אותי לנקודה האחרונה והחשובה ביותר: חמלה עצמית.
אף אחד לא מושלם. כולנו טועים, כולנו לומדים, כולנו גדלים. אל תצפו מעצמכם להיות סופרמנים או סופרוומניות. תנו לעצמכם מרחב לטעות, ללמוד ולצמוח.
אני יודעת שזה קל להגיד וקשה ליישם. במיוחד כשאנחנו מוקפים בתרבות שמקדשת הצלחה ושלמות. אבל האמת היא שהכישלונות שלנו הם המורים הכי טובים שלנו. הם מלמדים אותנו מה חשוב לנו באמת, מה אנחנו מוכנים להילחם עליו, ומה אנחנו צריכים לשחרר.
עכשיו, אחרי שחלקתי אתכם את התובנות שלי, אני רוצה לשאול אתכם שאלה:
מהו הצעד הראשון שתעשו כדי לגשר על פער הציפיות הכי בוער בחייכם כרגע?
אני ממש אשמח לשמוע את התשובות שלכם.
