אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי שגבולות הם לא מילה גסה. הייתי בטוחה שהם שם כדי להרחיק, להפריד. כאילו אם אני אגיד "לא", אני אוטומטית הופכת להיות האויבת. טעות. איומה.
אני חושבת שהבנתי את זה כשקראתי מחקר על חוסן נפשי בקרב ילדים ממשפחות מתפקדות. ניחשתם נכון - גבולות ברורים, עקביים, אבל גם גמישים, היו מרכיב מרכזי. לא ציפיתי לזה. ציפיתי לשמוע על "אהבה ללא תנאים" ו"קבלה מוחלטת". וכן, זה חשוב, אבל בלי מסגרת, זה פשוט כאוס.
עכשיו, בואו נדבר תכל'ס. כולנו רוצים משפחה שמחה, מגובשת, כזאת שאפשר לסמוך עליה בעיניים עצומות. אבל איך מגיעים לשם? איך בונים את הגשר הזה, בלי ליפול לתהום של ריבים אינסופיים, כעסים מודחקים ותחושה שאף אחד לא מבין אותך?
זה לא קל, ואני לא אשקר. זה דורש עבודה, מודעות עצמית והמון סבלנות. אבל זה אפשרי. ואני כאן כדי לשתף אתכם במה שלמדתי, בדרך הקשה, איך לבנות גבולות בריאים במשפחה, כאלה שמרגישים כמו חיבוק, ולא כמו כלא.
מה זה בכלל "גבול בריא"?
זה לא רשימת חוקים נוקשה שצריך לציית להם בלי לחשוב. זה גם לא ויתור מוחלט על כל דרישה. גבול בריא הוא קו שמגדיר מה מקובל ומה לא, תוך שמירה על כבוד הדדי, תקשורת פתוחה ואפשרות לגמישות. הוא נותן תחושת ביטחון, מאפשר צמיחה אישית ושומר על מערכות יחסים תקינות.
פסיכולוגית הילדים ד"ר ליסה דמור, בספרה "Under Pressure", מדברת על החשיבות של מתן אוטונומיה לילדים בתוך מסגרת ברורה. ילדים צריכים לדעת מה מותר ומה אסור, אבל גם להרגיש שיש להם מרחב לבחור, להחליט ולטעות.
וזה מעלה שאלה מעניינת – אם אני כל הזמן מוותרת, רק כדי "לשמור על השקט", האם אני באמת עושה טוב לילדים שלי? או שאני פשוט מלמדת אותם שאפשר לדרוך עלי? אני מודה, זה משהו שאני עדיין מתמודדת איתו.
איפה מתחילים? (רמז: לא עם הילדים)
הדבר הכי חשוב, וזה משהו שלקח לי זמן להבין, הוא להתחיל בעצמכם. לפני שאתם מנסים להציב גבולות לילדים, לבני הזוג או להורים שלכם, תשאלו את עצמכם:
מה הגבולות שלי*? מה אני מוכנה לקבל ומה לא?
- איפה אני מוותרת על עצמי בשביל לרצות אחרים?
- ממה אני הכי מפחדת שיקרה אם אני אגיד "לא"?
התשובות לשאלות האלה יכולות להיות מפתיעות, ואפילו קצת מפחידות. אבל הן חיוניות כדי לבנות בסיס איתן לגבולות בריאים.
פעם, כשסבתא שלי הייתה מתקשרת אלי בשעות לא סבירות כדי "לבדוק מה שלומי", הייתי עונה לה, אפילו שהייתי באמצע פגישה חשובה. לא רציתי לפגוע בה. אבל בסופו של דבר, פגעתי בעצמי. רק אחרי שהצבתי גבול ברור – "סבתא, אני אוהבת אותך, אבל אני אדבר איתך כשאני אסיים לעבוד" – הצלחתי לשמור על השפיות שלי.
גמישות זה שם המשחק (אבל לא יותר מדי)
אחד הדברים הכי קשים בגבולות הוא למצוא את האיזון הנכון בין עקביות לגמישות. מצד אחד, חשוב להיות עקביים כדי שהגבולות יהיו ברורים וצפויים. מצד שני, החיים משתנים, הילדים גדלים, והגבולות צריכים להתאים את עצמם למציאות החדשה.
איך עושים את זה?
אני חושבת שהמפתח הוא בתקשורת. תדברו עם הילדים שלכם, הסבירו להם למה אתם מציבים גבול מסוים, הקשיבו לדעות שלהם. לפעמים, תגלו שהם צודקים, ושצריך לשנות את הגבול. לפעמים, תצטרכו לעמוד על שלכם, אבל לפחות תעשו את זה מתוך הבנה הדדית.
מקורות מפתיעים (כי פסיכולוגיה זה לא הכל)
אני מוצאת השראה להצבת גבולות גם במקומות לא צפויים. למשל, בספרות פנטזיה. כן, כן, שמעתם נכון. בספרי "הארי פוטר", למשל, יש דוגמאות מדהימות לגבולות ברורים, עקביים, אבל גם מלאי חמלה. דמבלדור הוא דמות מופתית בעיניי – הוא תמיד עומד על שלו, אבל הוא גם תמיד רואה את הטוב באנשים, ומאפשר להם הזדמנות לתקן.
ואם כבר הזכרתי מקורות לא שגרתיים, אני חייבת להזכיר את הקהילה שלי באינסטגרם. אני משתפת שם בהתמודדויות שלי עם הצבת גבולות, ומקבלת מהן עצות מדהימות. לפעמים, דווקא אנשים רגילים, שמדברים מתוך הניסיון שלהם, יכולים לתת את התובנות הכי חשובות.
הכישלונות הם חלק מהדרך
אני לא רוצה שתחשבו שאני איזה גורו של גבולות, שפשוט יודעת הכל. ממש לא. אני טועה כל הזמן. אני מתעצבנת, אני מוותרת, אני מתחרטת. אבל אני גם לומדת מטעויות, מנסה שוב, ולא מוותרת.
היו לי אינספור ויכוחים עם הילדים שלי, ניסיתי איתם הכל. מאיומים ועד פרסים, בלי סוף.
כישלון הוא חלק בלתי נפרד מהתהליך. אל תפחדו לטעות, אל תתביישו להודות שטעיתם, ופשוט תמשיכו לנסות.
מחשבה לסיום:
האם גבולות הם באמת רק כדי לשמור על הסדר, או שהם יכולים להיות גם כלי לחיזוק הקשר המשפחתי? האם אפשר לאהוב בלי לוותר על עצמנו?
אני עדיין מחפשת את התשובות לשאלות האלה. אבל אני יודעת דבר אחד בבירור: משפחה בריאה היא משפחה שיודעת להציב גבולות, אבל גם יודעת לחבק.
