אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. עמדתי מול המראה, מסדרת את השיער בדיוק באותה צורה, לובשת את אותם הבגדים, חושבת את אותן המחשבות. מן דז'ה וו אינסופי. ואז זה היכה בי – אני תקועה. לא סתם תקועה, כלואה בתוך שגרה שהפכה למלכודת.
זה נשמע מוכר, נכון?
אני לא מדברת על שגרה יומיומית, כי את זה כולנו צריכים. אני מדברת על אותו מצב שבו את קמה בבוקר ויודעת בדיוק מה יקרה בכל רגע נתון. אין הפתעות, אין ניצוץ, רק רצף אירועים צפוי מראש שמשאיר אותך תשושה ומרוקנת.
פעם חשבתי ששגרה היא משהו חיובי, סוג של קרקע יציבה שאפשר לצמוח ממנה. היום אני מבינה שזה יכול להיות גם כלא זהב, כזה שנראה נוצץ מבחוץ אבל חונק מבפנים.
אז איך יוצאים מזה? זאת השאלה ששאלתי את עצמי שוב ושוב. והתשובה, כמו שאומרים, נמצאת במקומות הכי לא צפויים.
האומץ לשאול "למה?" (ולא רק "איך?")
נתחיל מהבסיס. הרבה פעמים אנחנו מנסים לשנות דברים טכנית – "איך" להיות יותר פרודוקטיביים, "איך" להספיק יותר, "איך" לתמרן בין כל המשימות. אבל האמת היא, שכל עוד לא שאלנו את ה-"למה" העמוק, אנחנו רק מסדרים את הכיסאות על הסיפון של הטיטניק.
למה את עושה את מה שאת עושה? למה את קמה כל בוקר לעבודה הזאת? למה את מבלה את הזמן הפנוי שלך בצורה הזאת? האם זה משרת אותך באמת?
התשובות לשאלות האלה יכולות להיות מפתיעות. אולי תגלי שאת עושה דברים מתוך הרגל, מתוך ציפייה של אחרים, או מתוך פחד לשנות. ואולי, כמו שקרה לי, תגלי שפשוט שכחת מה באמת משמח אותך.
ההשראה נמצאת במקומות הלא צפויים
אחד המקורות הכי לא צפויים להשראה עבורי היה... תורת הכאוס. כן, כן, אותה תיאוריה מורכבת שמסבירה איך מערכות לכאורה אקראיות הן בעצם בעלות סדר פנימי. דמיינו את זה רגע: אפילו בתוך הכאוס המוחלט, יש חוקיות נסתרת. (מקור: "Chaos: Making a New Science" by James Gleick).
מה זה אומר לגבי השגרה שלנו? שאולי, כדי לצאת מהלופ, אנחנו צריכים דווקא לאמץ קצת כאוס. להכניס קצת אי ודאות לחיים. לשבור את הדפוסים המוכרים.
אני יודעת, זה נשמע מפחיד. אבל תחשבי על זה ככה: כל פעם שאת עושה משהו חדש, את יוצרת מסלול עצבי חדש במוח שלך. את מרחיבה את המפה הפנימית שלך. את נותנת לעצמך הזדמנות לגלות דברים חדשים על עצמך.
פעם הייתי בטוחה שסדר וארגון הם המפתח לחיים מאושרים. היום אני מבינה שקצת בלאגן יכול להיות בדיוק מה שאני צריכה.
לטעות זה אנושי, להתמיד זה גאוני
אוקיי, אז החלטת לשבור את השגרה. מעולה! אבל מה קורה אם זה לא עובד? מה קורה אם ניסית משהו חדש וזה נגמר בכישלון צורב?
זה בסדר גמור. באמת.
אחד הדברים שלמדתי על בשרי הוא שכישלון הוא לא סוף העולם, הוא רק סימן דרך. הוא אומר לך שמשהו לא עובד, וזה הזדמנות לנסות משהו אחר. (מקור: מחקר של ד"ר קרול דואק על "Mindset" מראה כיצד גישה חיובית לכישלון מובילה לצמיחה).
אני זוכרת שניסיתי פעם ללמוד לנגן על יוקלילי. זה נגמר בפיאסקו מוחלט. הייתי כל כך גרועה, שהשכנים התחילו להשאיר לי פתקים בדלת עם בקשות להפסיק.
יכולתי לוותר שם, להגיד לעצמי שזה לא בשבילי. אבל במקום זה, צחקתי על זה, למדתי מזה, והחלטתי לנסות משהו אחר. מצאתי שיעורי ציור, והפלא ופלא - אני נהנית! לא הפכתי לציירת גדולה, אבל מצאתי דרך להביע את עצמי ויצירתיות שהייתה חסרה לי.
זה לא משנה אם את מצליחה או נכשלת. מה שמשנה זה שאת מנסה. שאת נותנת לעצמך את ההזדמנות לגלות מה באמת מדליק אותך.
החיבור האנושי - התרופה האמיתית
אבל לפני שאנחנו ממשיכים, אני חייבת להיות כנה איתך. כל השיטות והטיפים האלה לא שווים כלום אם את מרגישה לבד. אם אין לך עם מי לחלוק את המסע שלך, את האתגרים שלך, את הניצחונות הקטנים שלך.
החיבור האנושי הוא מה שנותן לנו כוח להמשיך הלאה. הוא מה שמזכיר לנו שאנחנו לא לבד בעולם הזה. הוא מה שנותן לנו משמעות.
אז תמצאי לך שבט. חבורה של אנשים שמבינים אותך, שמקבלים אותך כמו שאת, שמעודדים אותך לחלום בגדול. זה יכול להיות חברים, משפחה, קולגות, או אפילו קהילה מקוונת.
פעם חשבתי שאני יכולה לעשות הכל לבד. היום אני מבינה שהחוזק האמיתי נמצא ביחד.
אז מה עכשיו?
אני לא יכולה להגיד לך מה את צריכה לעשות. אני לא יודעת מה יעבוד בשבילך. אבל אני כן יכולה להזמין אותך לשאול את עצמך את השאלות הקשות. להעז לצאת מאזור הנוחות שלך. לתת לעצמך את ההזדמנות לגלות מה באמת משמח אותך.
האם השגרה שלך הפכה למלכודת? ואם כן, מה את מוכנה לעשות כדי לצאת ממנה?
אני מחכה לשמוע את התשובות שלך.
