האמת? שנים חשבתי שהורות זה בעיקר עניין של טכניקה. קורסים, ספרים, שיטות - הכל כדי לגדל ילדים "נכון". ואז נולדה בתי הבכורה. והכל התהפך.
פתאום הבנתי שאין דבר כזה "נכון". יש רק אותנטי. ויכולתי לתת לה את המתנה הכי גדולה: הורה שמכיר את עצמו, על החוזקות והחולשות שלו. הורה שעובד על עצמו, כי הילדים שלנו הם המראה הכי אמיתית שיש.
זה נשמע קלישאתי, אני יודעת. אבל כשקראתי מחקר של אוניברסיטת הרווארד על הקשר בין מודעות עצמית להורות יעילה (שמצטטת את ג'ואנה מייסי, מומחית לפסיכולוגיה בודהיסטית) משהו שם באמת התחבר לי. לא מדובר רק ב"לדעת מה מרגיז אותי", אלא בחקירה מעמיקה יותר של מי אני, מה הערכים שלי, ומה הטראומות הלא פתורות שמנהלות אותי בלי שאני מודעת.
אבל איך מתחילים? שאלה טובה. כי אני, למשל, התחלתי בבכי סוער באמצע הלילה כשבתי בת שלושה חודשים לא הפסיקה לבכות. פתאום הבנתי שאני לא יודעת איך להרגיע אותה, כי אני לא יודעת איך להרגיע את עצמי.
ההבנה הזו היתה נקודת מפנה.
ואז התחלתי לחקור. קראתי ספרים על מיינדפולנס, השתתפתי בסדנאות על תקשורת מקרבת, ואפילו התחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי. כן, אני יודעת, זה נשמע קצת "אובר", אבל תאמינו לי, זה היה שווה כל רגע.
אבל רגע, לפני שאתן לך רשימת קריאה מומלצת, אני רוצה לעצור לרגע. כי בעיניי, המסע הזה הוא לא רק על רכישת כלים וטכניקות. הוא גם על חמלה עצמית. על להבין שכולנו עושים טעויות, וזה בסדר.
אז איך זה קשור אלינו, ההורים?
כי הילדים שלנו קולטים הכל. הם קולטים אם אנחנו אוהבים את עצמנו, אם אנחנו מקבלים את עצמנו, אם אנחנו סולחים לעצמנו. והם לומדים מאיתנו.
אני זוכרת פעם אחת שצעקתי על בתי בת הארבע כי היא שפכה מיץ על השטיח. מיד אחרי זה התחרטתי. הרגשתי נורא. אז התיישבתי לידה ואמרתי לה: "מאמי, אני מצטערת שצעקתי. טעיתי. אני עובדת על זה".
התגובה שלה הפתיעה אותי. היא חיבקה אותי ואמרה: "אמא, זה בסדר. אני אוהבת אותך גם כשאת כועסת".
באותו רגע הבנתי שזה לא משנה כמה נשתדל להיות מושלמים, תמיד יהיו לנו רגעים של חוסר סבלנות, של כעס, של תסכול. אבל מה שחשוב זה איך אנחנו מגיבים לרגעים האלה. האם אנחנו לוקחים אחריות? האם אנחנו מתנצלים? האם אנחנו לומדים מהטעויות שלנו?
וזה מחזיר אותי לשאלה הראשונה: איך להיות הורים לעצמנו לפני שאנחנו הורים לאחרים?
אני לא חושבת שיש תשובה אחת נכונה. אבל אני יכולה להגיד לך מה עזר לי:
- להקדיש זמן לעצמי: כן, אני יודעת, זה נשמע כמו מותרות, אבל זה הכרחי. אפילו 15 דקות ביום של שקט יכולות לעשות פלאים.
- ללמוד להגיד "לא": זה קשה, אני יודעת, אבל זה חשוב. אנחנו לא יכולים לעשות הכל לכולם כל הזמן.
- לסלוח לעצמי: כולנו עושים טעויות. זה חלק מהיותנו אנושיים.
- לחפש תמיכה: לדבר עם חברים, משפחה, או איש מקצוע. אנחנו לא צריכים לעבור את זה לבד.
- לזכור שאנחנו עושים כמיטב יכולתנו: וזה מספיק. באמת.
אבל יש עוד נקודה שאסור להתעלם ממנה: הטכנולוגיה. או יותר נכון, השימוש שלנו בה. כמה זמן אנחנו מבלים ברשתות החברתיות? כמה זמן אנחנו משווים את עצמנו לאחרים? כמה זמן אנחנו מנותקים מהרגע הזה?
לדברי קתרין שטיינר-אדאיר, פסיכולוגית קלינית ומומחית לטכנולוגיה, השימוש המוגזם שלנו בטכנולוגיה משפיע לרעה על הבריאות הנפשית שלנו, וגם על היכולת שלנו להיות הורים נוכחים. היא טוענת שאנחנו צריכים להיות מודעים יותר לשימוש שלנו בטכנולוגיה, ולמצוא דרכים להתנתק ממנה באופן קבוע.
אני יודעת שזה קשה. אני בעצמי נאבקת בזה כל יום. אבל אני מנסה. אני מנסה להשאיר את הטלפון שלי בצד כשאני עם הילדים שלי, אני מנסה לא לענות למיילים בזמן ארוחת ערב, אני מנסה פשוט להיות נוכחת.
ומה גיליתי? שזה שווה את זה. הילדים שלי מרגישים את זה. אני מרגישה את זה. וזה הופך אותי להורה יותר טובה.
אז מה עכשיו? אולי תנסי להקדיש לעצמך כמה דקות של שקט היום. אולי תקראי ספר טוב. אולי תדברי עם חברה טובה. ואולי פשוט תנשמי עמוק ותזכירי לעצמך שאת עושה כמיטב יכולתך.
וזה מספיק. באמת.
אבל רגע, מה לגבי הכישלונות שלי? האם אני מושלמת? ממש לא. יש לי ימים שאני צועקת, ימים שאני מאבדת סבלנות, ימים שאני מרגישה שאני לא יודעת מה אני עושה. אבל אני לומדת. אני לומדת מהטעויות שלי, אני לומדת מהילדים שלי, אני לומדת מעצמי.
וזה, בעיניי, כל העניין.
אז מה את חושבת? איזה צעד קטן את יכולה לעשות היום כדי להיות הורה יותר טובה לעצמך? אני באמת רוצה לשמוע.
