האמת? תמיד פחדתי מהטלפון הזה. אתם יודעים, זה שמתקשרת איתו דודה רחל, ומיד אחרי "מה שלומך, נעמה?" מגיעה שרשרת השאלות הבלתי נגמרת על החיים שלי, כאילו הם תוכנית ריאליטי שהיא צופה בה בשידור חי.
פעם הייתי עונה בנימוס, מספרת הכל. אחר כך הייתי מרגישה מרוקנת, כאילו מישהו שאב ממני את כל האנרגיה. לקח לי זמן להבין - זה לא דודה רחל, זו אני שלא ידעתי להגיד "עד כאן".
ידעתם שגבולות, בעצם, הם לא חומה שאנחנו בונים סביבנו, אלא גשר עם שלט "כניסה מותרת בתנאים שלי"? זה מה שאני למדתי.
אז איך עושים את זה נכון? איך שומרים על קשר טוב עם המשפחה המורחבת, בלי לוותר על עצמנו?
מאיפה בכלל מתחילים? השאלות הקשות שאף אחד לא שואל.
התחלתי לשאול את עצמי שאלות קשות. באמת קשות. למה לי כל כך קשה להגיד לא? למה אני מרגישה אשמה כשאני לא עומדת בציפיות של אחרים? גיליתי שזה קשור בכל מיני דברים - החל מחינוך (תמיד לימדו אותי להיות נחמדה) ועד לפחד מדחייה (אם לא אעשה מה שהם רוצים, הם לא יאהבו אותי).
פסיכולוגית בשם ברנה בראון כתבה ספר מדהים בשם "Daring Greatly", שם היא מדברת על הפגיעות שלנו ואיך היא בעצם הכוח הכי גדול שלנו. זה נשמע קלישאתי, אבל זה נכון. כשנחשפים לפגיעות שלנו, אנחנו יכולים להבין את המניעים שלנו, ומשם להתחיל לבנות גבולות בריאים.
אז מה עושים בפועל? כמה טכניקות (שעבדו לי, לפחות).
ה"כן" האיטי: למדתי לא להגיד "כן" באופן אוטומטי. כשדודה רחל מבקשת ממני משהו, אני אומרת "אני צריכה לבדוק ביומן ואחזור אלייך". זה נותן לי זמן לחשוב אם אני באמת* רוצה לעשות את זה, או שאני רק מרצה.
- התשובה המתחמקת: לפעמים אין לי כוח להיכנס לדיון מעמיק. במקום זה, אני משתמשת בתשובות מתחמקות כמו "זה משהו שאני עובדת עליו" או "אני עוד לא סגורה על זה". זה לא שקר, זה פשוט לא חושף יותר מדי.
- הגבול הברור: במקרים מסוימים, חייבים להיות ברורים. לדוגמה, ביקורים פתאומיים. אמרתי למשפחה שלי שאני צריכה להתכונן לבואם, ואני מעדיפה לקבוע מראש. בהתחלה הם היו קצת פגועים, אבל הם הבינו שזה לא אישי, זה פשוט צורך שלי.
אבל תכלס, מה באמת עוזר לי?
ההבנה העמוקה: גבולות הם אהבה עצמית בתחפושת.
התובנה הכי גדולה שלי הגיעה ממקום לא צפוי - קריאת ביוגרפיות של נשים חזקות. שמתי לב שלכולן הייתה תכונה אחת משותפת: הן ידעו להגיד "לא". זה לא הפך אותן לאגואיסטיות, זה אפשר להן להתמקד בדברים שחשובים להן באמת, ומשם להשפיע על העולם.
גבולות הם לא רק בשבילנו, הם גם בשביל המשפחה שלנו. כשאנחנו שומרים על עצמנו, אנחנו יכולים לתת מעצמנו יותר טוב לאחרים. זה נשמע פרדוקסלי, אבל זה נכון.
הטעות הנפוצה: לחשוב שגבולות הם משהו חד פעמי.
בניית גבולות זה תהליך מתמשך. זה לא משהו שעושים פעם אחת וזהו. זה כמו לטפח גינה - צריך להשקות, לעשב, לגזום.
אני מודה, היו לי הרבה כישלונות בדרך. היו פעמים שנכנעתי ללחץ, והיו פעמים שהייתי תוקפנית מדי. אבל למדתי מכל טעות, והמשכתי הלאה.
השינוי המפתיע: המשפחה שלי הפכה לבעלת ברית.
הדבר הכי מפתיע שקרה הוא שהמשפחה שלי התחילה לתמוך בי. הם ראו שאני יותר מאושרת, יותר רגועה, וזה שיפר את היחסים שלנו.
אני חושבת שהם הבינו שכשלי טוב, גם להם טוב.
לסיום, שאלה אחת בשבילכם:
מהו הגבול האחד שאתם רוצים להציב היום, כדי לדאוג לעצמכם?
אני יודעת שזה לא קל, אבל אני מאמינה בכם. אנחנו יכולים לעשות את זה ביחד.
ואם דודה רחל מתקשרת, תזכרו - אתם לא חייבים לענות. 😉
