האמת? תמיד קצת צחקתי על המושג "מחזור חיי זוגיות". זה נשמע כמו עוד איזו נוסחה מדעית שמנסה לתפוס משהו כל כך לא צפוי כמו אהבה. אבל אז, כשמצאתי את עצמי שוב עומדת מול מראה סדוקה של ציפיות מנופצות, הבנתי שאולי יש בזה משהו. אולי יש איזושהי תבנית שאנחנו, בני האדם המבולבלים האלה, חוזרים עליה שוב ושוב.
אני זוכרת את ההתחלה עם איתי. פרפרים? זה היה יותר כמו גן חיות שלם בבטן שלי. כל הודעה שלו הייתה כמו פצצת אדרנלין קטנה. הייתי בטוחה שמצאתי את האחד. את נסיך החלומות. נכון, קצת קלישאתי, אבל היי, הייתי מאוהבת! ואז, לאט לאט, הפרפרים התרגלו, הדיבורים עד השעות הקטנות של הלילה הפכו לריבים על מי זורק את הזבל, והנסיך שלי התחיל לגדל כרס קטנה ונטייה להשאיר גרביים מלוכלכות על הרצפה.
אז מה קרה? האם האהבה שלנו פשוט פגה? האם זהו הסוף הבלתי נמנע של כל סיפור אהבה?
אחת התובנות הכי חשובות שקיבלתי הייתה ממאמר שקראתי על דפוסי התקשרות במערכות יחסים. (Bowlby, J. (1969). Attachment and Loss, Vol. 1: Attachment. New York: Basic Books.) המאמר הזה גרם לי להבין שהרבה מהדפוסים שלנו בזוגיות מושרשים עמוק בילדות שלנו. מי אנחנו בבסיס שלנו, ואיך זה משפיע על האופן שבו אנחנו אוהבים ומתקשרים.
הבנה עצמית היא הצעד הראשון לשינוי.
אבל האמת, זה עדיין לא הספיק. ידעתי תיאוריה, אבל איך מתרגמים את זה לחיים האמיתיים? איך מפסיקים להגיב אוטומטית ומתחילים לבחור?
התשובה, לפחות עבורי, הגיעה ממקום לא צפוי – יוגה. כן, אני יודעת, נשמע קצת ניו אייג'י, אבל תאמינו לי, זה עבד. דרך היוגה למדתי להיות יותר מודעת לגוף שלי, לנשימה שלי, לתחושות שלי. ופתאום, כשאיתי היה מתחיל להתווכח איתי על שטויות, במקום להתפוצץ עליו, הייתי עוצרת רגע, נושמת עמוק, ומנסה להבין מה באמת מפריע לי. זה לא קסם, אבל זה עזר.
אבל היי, אני לא אומרת שאני גורו עכשיו. היו לנו נפילות, ויש לנו עדיין. היו פעמים שפשוט צעקתי עליו, או התעלמתי ממנו, או סתם התבכיינתי. ואז הייתי מרגישה אשמה, ומנסה לתקן. וזה בסדר. גם כישלונות הם חלק מהתהליך.
המסע לזוגיות טובה הוא לא קו ישר, הוא יותר כמו ריקוד מוזר.
מה למדתי? שלזוגיות יש מחזור חיים, אבל הוא לא כתוב בסלע. הוא תלוי בנו, בבחירות שלנו, בנכונות שלנו להשתנות ולגדול ביחד. הוא תלוי בנכונות שלנו לראות את בן הזוג שלנו לא כנסיך או מלכה, אלא כבן אדם, עם פגמים ויתרונות, עם חלומות ופחדים.
אבל רגע, מה עם התשוקה? מה עם הניצוץ? האם הוא חייב לדעוך?
התשובה, שוב, מורכבת. קודם כל, צריך להבין שתשוקה היא לא דבר סטטי. היא משתנה. היא מתפתחת. מה שהדליק אותנו בהתחלה, לא בהכרח ידליק אותנו אחרי חמש או עשר שנים. אבל זה לא אומר שהתשוקה מתה. זה אומר שהיא השתנתה. אולי היא הפכה ליותר עמוקה, יותר אינטימית, יותר רגשית. ואולי, צריך לעבוד כדי להצית אותה מחדש.
אני מודה, אני לא תמיד יודעת איך לעשות את זה. לפעמים אני מרגישה שאני פשוט הולכת לאיבוד בתוך המטלות היומיומיות, ומתרחקת מאיתי. ואז אני מזכירה לעצמי את מה שלימדה אותי מטפלת הזוגית שלנו - (Gottman, J. M., & Silver, N. (1999). The seven principles for making marriage work. New York: Crown Publishers.) - צריך להשקיע. צריך לצאת לדייטים, צריך לדבר, צריך לגעת. צריך להזכיר לעצמנו למה התאהבנו מלכתחילה.
אבל יותר מהכל, צריך לזכור שזוגיות היא לא רק אושר. היא גם עבודה קשה. היא גם פשרות. היא גם סליחה. אבל אם אנחנו מוכנים להשקיע, אם אנחנו מוכנים ללמוד ולגדול, אם אנחנו מוכנים לאהוב באמת – היא יכולה להיות הדבר הכי מדהים בעולם.
אז מה הלאה? אני לא יודעת. אני עדיין לומדת. אני עדיין טועה. אבל אני גם ממשיכה לקוות. ואולי, זה כל מה שצריך.
ואת? איפה את במסע הזה? אילו תובנות גילית על עצמך ועל הזוגיות שלך? אשמח לשמוע.
