האמת? התחלתי לכתוב את המאמר הזה מלאת ביטחון. הרי אני "מלכת המולטי-טאסקינג"! יכולה לענות למייל, להקשיב לפודקאסט ולערבב סלט – הכל בו זמנית. אבל אז עצרתי. באמת עצרתי. ושאלתי את עצמי – באיזו מידה אני באמת נוכחת? באיזו מידה אני באמת מקשיבה? והתשובה, איך נאמר בעדינות, לא הייתה מחמיאה.
החיים שלנו הפכו לסוג של תחרות – מי יספיק יותר, מי יעשה יותר, מי יראה יותר עסוק. הסחות דעת אורבות לנו בכל פינה, ובאופן אירוני, הטכנולוגיה שאמורה לחבר אותנו, לעיתים קרובות מנתקת אותנו – מעצמנו, מהסובבים אותנו, מהרגע הזה.
אני זוכרת שיחה עם חברה טובה, נועה. היא סיפרה לי שהיא מרגישה שהילדים שלה גדלים מול המסך, והיא פשוט לא מצליחה לנתק אותם. זה גרם לי לחשוב – האם אנחנו, המבוגרים, שונים בהרבה? אנחנו דורשים מהם משהו שאנחנו בעצמנו לא מצליחים לעמוד בו.
אבל רגע, לפני שנצלול לעוד ביקורת עצמית נוקבת, יש לי הבטחה בשבילך: אחרי שתקראי את המאמר הזה, לא רק שתביני את האתגר של נוכחות בעידן המסכים, אלא גם תקבלי כלים פרקטיים (וגם קצת לא שגרתיים) לחזור להיות נוכחת – באמת. לא רק במילים, אלא גם בתחושות.
מה זו בכלל "נוכחות", ולמה אנחנו כל כך מתקשות בה?
אז מה זה אומר בכלל להיות "נוכחים"? אם נשאל את גוגל, נקבל הגדרות כמו "להיות בהווה", "להיות מודעים לסביבה". אבל אני חושבת שזה הרבה יותר מזה. בעיניי, נוכחות היא היכולת להרגיש – את עצמנו, את הרגע, את האנשים סביבנו. זה אומר לתת תשומת לב מלאה, בלי שיפוט, בלי ניסיון לשנות. זה כמו לשבת ליד הים ולהקשיב לגלים – בלי לנסות להבין מה הם אומרים, פשוט להיות שם, איתם.
אבל איך עושים את זה בעידן שבו הטלפון שלנו מצפצף כל חמש דקות? איך מצליחים להשתיק את הרעש הפנימי הזה, את הקול שאומר לנו "תבדקי מייל", "תראי מה חדש באינסטגרם"?
אני מודה, אני עדיין לומדת. וזה בסדר.
מקורות ההסחות: שילוב בין מדע לחוויות אישיות
אחד המקורות המעניינים שמצאתי הוא מחקר של גלוריה מארק מאוניברסיטת קליפורניה באירוויין, שמראה שאחרי כל הסחת דעת, לוקח לנו בממוצע 23 דקות ו-15 שניות לחזור לריכוז מלא. 23 דקות! תחשבו כמה זמן אנחנו מבזבזים ביום רק בניסיון לחזור למה שעשינו קודם. (Mark, G., Gudith, D., & Klocke, U. (2008). The cost of interrupted work: More speed and stress. Proceedings of the SIGCHI conference on human factors in computing systems.)
אבל זה לא רק עניין של זמן. ההסחות האלה משפיעות גם על איכות העבודה שלנו, על היצירתיות שלנו, ועל היכולת שלנו ליצור קשרים אמיתיים עם אנשים.
אני זוכרת פעם שהייתי בפגישה חשובה, ובאופן אוטומטי שלפתי את הטלפון כדי לבדוק הודעה. הבנתי מיד שעשיתי טעות. לא רק שלא הקשבתי כמו שצריך, אלא גם גרמתי לבן שיחי להרגיש לא חשוב. זה היה רגע מכונן עבורי. הבנתי שהנוכחות שלי היא מתנה – שאני יכולה לתת לאנשים, וגם לעצמי.
איך חוזרים לנוכחות? כלים פרקטיים (וקצת מוזרים)
אוקיי, אז דיברנו על הבעיה. עכשיו בואו נדבר על פתרונות. אני מזהירה מראש – חלק מהם עשויים להישמע קצת "ניו אייג'יים", אבל תסמכו עלי, הם עובדים.
- מדיטציה, אבל לא מה שחשבת: לא חייבים לשבת בתנוחת לוטוס ולשיר "אום". אפשר להתחיל עם חמש דקות ביום, פשוט לשים לב לנשימה. לשים לב לתחושות בגוף. לתת למחשבות לחלוף, בלי להיאחז בהן. באופן אישי, אני אוהבת לעשות מדיטציה תוך כדי הליכה בטבע. זה עוזר לי להתחבר לקרקע, להרגיש את הרוח על הפנים, לשמוע את ציוץ הציפורים.
- "דיטוקס דיגיטלי", אבל עם טוויסט: כן, אני יודעת שכולם מדברים על זה. אבל במקום פשוט לכבות את הטלפון, תנסו משהו אחר: תבחרו זמן מסוים ביום שבו אתם מקדישים אותו למשהו אחד בלבד. למשל, לקרוא ספר, לצייר, לבשל, לנגן. בלי טלוויזיה ברקע, בלי טלפון לידכם, בלי שום הסחת דעת. אני אוהבת לקרוא שירה בתקופות כאלה. זה מאלץ אותי להאט, להתעמק, להרגיש.
- "הקשבה רדיקלית": כשמישהו מדבר אליכם, תנסו להקשיב באמת. לא רק לשמוע את המילים, אלא להבין את הרגשות, את הכוונות. תשאלו שאלות פתוחות, תראו התעניינות אמיתית. תתפלאו כמה זה יכול לשנות את היחסים שלכם עם אנשים. פעם ניסיתי את זה עם בן הזוג שלי, וגיליתי דברים חדשים לגמרי עליו – אחרי 10 שנים ביחד!
נקודות מבט לא שגרתיות: מה שאף אחד לא מספר לכם על נוכחות
הנה משהו שאולי יפתיע אתכם: נוכחות לא תמיד חייבת להיות נעימה. לפעמים זה אומר להיות נוכחים גם ברגעים קשים, ברגעים של כאב, ברגעים של חוסר ודאות. זה אומר לא לברוח, לא להדחיק, אלא להרגיש את הכל – גם את מה שלא נעים.
הפסיכולוגית סוזן דייויד מדברת על החשיבות של "גמישות רגשית" – היכולת להרגיש מגוון רחב של רגשות, מבלי לשפוט אותם או לנסות לשנות אותם. (David, S. (2016). Emotional agility: Get unstuck, embrace change, and thrive in work and life. Avery.) היא טוענת שהיכולת הזו היא המפתח לחוסן נפשי, לאושר, וגם – לנוכחות אמיתית.
ההפתעה בסוף: נוכחות היא לא רק מטרה, היא מסע
אז אחרי כל זה, הנה משהו שאולי יפתיע אתכם: נוכחות היא לא יעד שאפשר להגיע אליו. זה לא משהו שאפשר "לסמן וי" עליו ברשימת המטלות. נוכחות היא מסע. היא תהליך של גילוי עצמי, של צמיחה, של התפתחות.
יהיו ימים שתצליחו יותר, ויהיו ימים שתצליחו פחות. יהיו רגעים שתרגישו מחוברים לעצמכם ולאחרים, ויהיו רגעים שתרגישו מנותקים ובודדים. וזה בסדר.
הדבר הכי חשוב הוא לא לוותר. להמשיך לנסות, להמשיך ללמוד, להמשיך להקשיב. להקשיב לעצמכם, להקשיב לאחרים, להקשיב לעולם.
אני עדיין מנסה להבין מה זה אומר בשבילי להיות נוכחת באמת. אני עדיין עושה טעויות, אני עדיין נסחפת להסחות דעת. אבל אני גם לומדת לסלוח לעצמי, להיות סבלנית, ולהמשיך לנסות.
ואני מזמינה גם אתכם להצטרף למסע הזה. מה בשבילכם אומר להיות נוכחים? אילו כלים עוזרים לכם להישאר מחוברים לעצמכם ולאחרים? אשמח לשמוע את המחשבות שלכם בתגובות. אולי ביחד נגלה עוד כמה סודות לנוכחות בעידן המסכים.
