האמת? אני עדיין מצטמררת כשאני נזכרת בדייט ההוא. לא כי הוא היה מפחיד או מעליב, אלא פשוט… לא נכון. כלום לא הסתדר. הוא דיבר רק על עצמו, ניסה להרשים עם שמות של מסעדות שאני בחיים לא אצליח להזמין בהן מקום, ובשלב מסוים, בדק במחשבון כמה טיפ להשאיר.
אני יודעת, נשמע כמו דייט קלאסי מהגיהנום, נכון? אבל דווקא בגלל שהוא היה כל כך… ממוצע, הוא היה מעורר מחשבה. כי אחרי הכל, כמה דייטים כאלה כבר עברנו? דייטים שמסתיימים בתחושה מעורפלת של "אוקיי, זה היה… משהו"?
כשישבתי בבית וניסיתי להבין מה קרה שם, הבנתי משהו חשוב: חיפשתי את ה"אש". את הניצוץ המיידי הזה, שהוליווד כל כך אוהבת למכור לנו. ציפיתי לכימיה מיידית, לשיחה זורמת בלי מאמץ, לסימנים מבטיחים. אבל מה קורה כשזה לא קורה? האם זה אומר שהדייט הזה הוא כישלון מוחלט?
זו שאלה שחוקרת האושר והזוגיות, ד"ר טיישה באוול, עוסקת בה בספרה "Quirkyalone". היא טוענת שהתרבות שלנו מקדשת את הרומנטיקה המיידית, אבל לפעמים, הקשרים הכי עמוקים ומשמעותיים נבנים לאט, בסבלנות ובפתיחות. זה לא אומר שצריך להתפשר על דברים בסיסיים, אבל כן אומר שאולי אנחנו פוסלים אנשים מוקדם מדי.
וואו, רגע. אז אולי בעצם פספסתי משהו?
אז, מה למדתי מהדייט הכי גרוע שלי?
- להוריד ציפיות (בצורה חכמה, כן?) - זה לא אומר לבוא לדייט בגישה שלילית, אלא פשוט להבין שלא כל דייט חייב להרגיש כמו סצנה מסרט. לפעמים, לוקח זמן להכיר מישהו באמת. הפסיכולוגית החברתית אריקה ג'י גודמונדסון מציעה בספרה "Stay Curious" לראות כל דייט כהזדמנות ללמידה, בין אם למדתם משהו על האדם שמולכם או על עצמכם.
- להקשיב באמת - הדייט ההוא היה שיעור חשוב בהקשבה פעילה. לא רק לשמוע את המילים, אלא להבין את מה שעומד מאחוריהן. לשאול שאלות שמגלות את הערכים והאופי של האדם, ולא רק את רשימת המכולת שלו.
- לתת צ'אנס - אוקיי, אולי לא הייתי יוצאת איתו לדייט שני. אבל הבנתי שאולי אני צריכה להיות יותר פתוחה לאנשים שהם לא בדיוק ה"טיפוס" שלי. אולי שם מחכה לי הפתעה נעימה. אבל רגע, לתת צ'אנס לא אומר להכריח את עצמי. זה בדיוק העניין!
אני מודה, לפעמים אני עדיין נופלת למלכודת ה"ניצוץ המיידי". אבל אני מזכירה לעצמי את הדייט ההוא, את התחושה המעורפלת הזו, ואני יודעת שעדיף לי לחפש משהו יותר עמוק, יותר אמיתי.
אבל רגע, אני שואלת את עצמי עכשיו, אולי בעצם הוא הרגיש אותו דבר לגביי? שאני הייתי "הדייט הגרוע"? המחשבה הזו מצחיקה אותי, וגם קצת מורידה לי את האגו.
אז הנה השאלה שאני משאירה לכן: האם אתן נותנות מספיק צ'אנס לאנשים בדייטים? האם אנחנו ממהרות לשפוט לפי קריטריונים לא רלוונטיים? אני לא יודעת את התשובה. אבל אני יודעת שאני הולכת לחשוב על זה בפעם הבאה שאני יוצאת לדייט. ומי יודע, אולי הפעם אני אפילו אצליח להפתיע את עצמי.
