אני זוכרת את הרגע הזה בבירור. עמדתי מול המראה, אחרי עוד מערכת יחסים שהתרסקה, ותהיתי: איך הגעתי שוב לאותה נקודה? איך שוב נתתי את כל כולי, האמנתי בכל ליבי – ושוב נשארתי לבד, שבורה, ותוהה איך לסמוך על מישהו, או אפילו על עצמי, מחדש?
פעם, האמנתי שסמכות היא עניין של תארים וידע פורמלי. היום אני יודעת שהיא טמונה דווקא בפגיעות, בהודאה בטעויות, ובנכונות ללמוד ולצמוח. אז אם גם את מרגישה שאיבדת את היכולת לסמוך, אני כאן כדי להגיד לך: את לא לבד. ויש דרך חזרה.
הבטחה רגשית: את תרגישי שאת לא לבד, שיש מישהו שמבין את הכאב שלך. הבטחה פרקטית: תלמדי כלים פשוטים ויעילים לבניית אמון מחדש – בעצמך ובאחרים.
למה כל כך קשה לסמוך מחדש?
נתחיל מההתחלה. סמכנו בעבר, נכון? כילדים, הסתמכנו לחלוטין על ההורים שלנו. אבל מה קורה כשהאמון הזה נפגע? כשהאדם שאמור להגן עלינו פוגע בנו? מחקרים מראים (Bowlby, 1969) שחוויות ילדות משפיעות באופן משמעותי על היכולת שלנו ליצור קשרים בוגרים ובטוחים. אבל היי, אל תמהרי להאשים את ההורים! כולנו עושים טעויות.
השאלה היא לא האם נפגענו, אלא מה אנחנו עושים עם הפגיעה הזו. האם אנחנו נותנים לה להגדיר אותנו, או שאנחנו בוחרים להשתמש בה כקרש קפיצה לצמיחה?
אני יודעת, זה נשמע קלישאתי. אבל תחשבי על זה רגע. כל פעם שאנחנו נותנים לאמון שלנו להיפגע, אנחנו בעצם מספרים לעצמנו סיפור. סיפור על חוסר אונים, על חוסר ערך, על כך שאנחנו לא ראויים לאהבה.
האמון הוא כמו שריר. אם לא נשתמש בו, הוא יתנוון.
איך מתחילים לבנות אמון מחדש?
אז, מה עושים? דבר ראשון, מפסיקים להילחם בעצמנו. זה בסדר גמור להרגיש פחד, כעס, עצב. הרגשות האלה הם חלק טבעי מהריפוי. מה שלא בסדר זה לתת להם לשתק אותנו.
פעם שמעתי פסיכולוגית שאמרה: "הדרך היחידה לרפא פצע היא לתת לו לנשום". ואני חושבת שזה נכון גם לגבי פצעי אמון. אנחנו צריכים להרשות לעצמנו להרגיש את הכאב, לבכות, להתאבל על האמון שאבד. אבל אנחנו גם צריכים לזכור שזה לא סוף הסיפור.
אני זוכרת תקופה שהייתי בטוחה שלעולם לא אוכל לסמוך על גברים. פשוט לא ראיתי איך זה אפשרי. עד שהתחלתי לעשות עבודה פנימית. התחלתי לשאול את עצמי שאלות קשות: מה אני באמת רוצה? מה אני צריכה? מה אני מוכנה לתת?
וזה הוביל אותי לתובנה המפתיעה ביותר: שלא מדובר רק על לסמוך על אחרים, אלא קודם כל על לסמוך על עצמי. מחקרים מצביעים על קשר ישיר בין הערכה עצמית ליכולת שלנו לבטוח באחרים. זה אומר שאם אנחנו לא מאמינים בעצמנו, יהיה לנו קשה מאוד לבטוח במישהו אחר.
אגב, זה לא אומר שנהפוך לנרקיסיסטים! זה אומר שנלמד להקשיב לקול הפנימי שלנו, לכבד את הצרכים שלנו, ולשים את עצמנו במקום הראשון. לא ממקום אגואיסטי, אלא ממקום של אחריות עצמית.
צעדים קטנים, ניצחונות גדולים
אז איך מתחילים לסמוך על עצמנו מחדש? צעד ראשון: שימי לב למה שאת אומרת לעצמך. האם את מבקרת את עצמך כל הזמן? האם את מזלזלת בהצלחות שלך? אם כן, הגיע הזמן לשנות את הנרטיב.
תתחילי לכתוב יומן. כל יום תרשמי שלושה דברים שאת גאה בהם בעצמך. זה יכול להיות משהו קטן, כמו שהצלחת לקום בזמן בבוקר, או משהו גדול, כמו שהצלחת לעמוד על שלך בעבודה.
אני יודעת, זה נשמע פשוט. אבל האמת היא שזה אחד הכלים החזקים ביותר שיש לנו. כי זה מאפשר לנו לראות את עצמנו באור חדש, לזהות את החוזקות שלנו, ולהעריך את עצמנו יותר.
אמון עצמי הוא הבסיס לכל סוג אחר של אמון.
אבל מה עם אמון באחרים? איך אפשר לבנות אותו מחדש אחרי שנפגענו? כאן, העניין נעשה קצת יותר מורכב. כי אנחנו לא יכולים לשלוט באחרים. אנחנו יכולים לשלוט רק בעצמנו.
אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים להישאר סגורים ומסוגרים. זה אומר שאנחנו צריכים להיות יותר מודעים לבחירות שלנו. לבחור את האנשים שאנחנו מכניסים לחיינו בחוכמה. ולהציב גבולות ברורים.
אני למדתי את הלקח הזה בדרך הקשה. פעם הייתי נותנת לאנשים להיכנס לחיי בקלות מדי. לא הייתי שואלת שאלות, לא הייתי בודקת את הרקע שלהם. פשוט הייתי מאמינה לכל מה שהם אומרים.
עד שהבנתי שאני צריכה להיות יותר זהירה. שאני צריכה להגן על הלב שלי. וזה לא אומר להיות חשדנית או צינית. זה אומר להיות מודעת. להקשיב לאינטואיציה שלי. ולשים לב לאותות אזהרה.
קצת על פגיעות (ומה הקשר שלה לאמון?)
פגיעות. המילה הזו יכולה להפחיד. היא מזכירה לנו את הפעמים שבהן נחשפנו, נתנו את הלב שלנו – ונפגענו. אבל האמת היא שפגיעות היא המפתח לאמון. בלי פגיעות, אין קשר אמיתי.
אני יודעת, זה פרדוקסלי. אנחנו מפחדים להיפגע, אז אנחנו מתרחקים. אבל כשאנחנו מתרחקים, אנחנו גם מונעים מעצמנו את האפשרות ליצור קשרים אמיתיים ומשמעותיים. Brené Brown, חוקרת הפגיעות המפורסמת, טוענת (Brown, 2012) ש"פגיעות היא לא חולשה. היא הכוח שלנו".
אני לא יודעת מה איתך, אבל לי לקח הרבה זמן להבין את זה. הייתי חושבת שאם אני אהיה חזקה, אם אני אסתיר את הרגשות שלי, אני אהיה מוגנת. אבל האמת היא שזה בדיוק ההפך. כשאנחנו מסתירים את הרגשות שלנו, אנחנו מונעים מעצמנו את האפשרות להתחבר לאחרים ברמה עמוקה.
אז מה עושים? מתחילים בקטן. משתפים מישהו שאנחנו סומכים עליו במשהו אישי. זה יכול להיות חבר טוב, בן משפחה, או אפילו מטפל. העיקר שזה יהיה מישהו שאנחנו מרגישים איתו בנוח.
פגיעות היא לא חולשה, היא הכוח שלנו.
סוף טוב? אולי התחלה חדשה
אני לא יכולה להבטיח לך שזה יהיה קל. אני לא יכולה להבטיח לך שלעולם לא תיפגעי שוב. אבל אני יכולה להבטיח לך שאם תעשי את העבודה, אם תלמדי לסמוך על עצמך מחדש, תוכלי ליצור חיים מלאי אהבה, שמחה ומשמעות.
המסע הזה הוא לא תמיד לינארי. יהיו ימים טובים ויהיו ימים פחות טובים. אבל העיקר זה לא לוותר. להמשיך לנסות. להמשיך לצמוח.
אני עדיין לומדת. אני עדיין עושה טעויות. אבל אני גם יודעת שאני חזקה יותר ממה שחשבתי. שאני מסוגלת להתמודד עם כל אתגר שהחיים מזמנים לי. ואני מאמינה שגם את.
אז מה את אומרת? מוכנה לצאת איתי למסע הזה?
מחשבה לא פתורה: האם אפשר באמת לסמוך לחלוטין על מישהו, או שהאמון תמיד מגיע עם מידה של סיכון?
אשמח לשמוע את המחשבות שלך. מה הכי עזר לך לבנות אמון מחדש? שתפי אותי בתגובות!
