אוקיי, בואו נדבר על משהו שאף פעם לא הבנתי עד הסוף – התפקידים הסמויים במשפחה. לא, לא מדובר במי אחראי על הכביסה ומי על הכלים. מדובר בדברים האלה שמתחת לפני השטח, בדפוסים שחוזרים על עצמם, ולרוב, אף אחד לא באמת שם לב אליהם.
זוכרים את הסרט "המופע של טרומן"? כולם סביב טרומן שיחקו תפקיד, רק הוא לא ידע. לפעמים, אני מרגישה שהמשפחה שלנו היא מיני-סרט כזה, רק בלי הבמאי המטורף (אני מקווה!).
פעם, הייתי בטוחה שההורים שלי יודעים הכל. הם הרי המבוגרים האחראים, לא? אבל ככל שהתבגרתי, הבנתי שהם פשוט שיחקו את התפקיד הזה הכי טוב שהם ידעו. והאמת? גם אני שיחקתי תפקיד. הילדה הטובה, שמצייתת ומצליחה בלימודים. אבל זה באמת הייתי אני? או שזה מה שציפו ממני להיות?
פסיכולוג המשפחה המפורסם סטיבן קרפמן טען שיש שלושה תפקידים עיקריים שאנשים נוטים לקחת על עצמם במערכות יחסים, כולל משפחות: הקורבן, התוקף והמציל. זה נקרא "משולש קרפמן", ואני חייבת להודות, כששמעתי על זה לראשונה הייתי סקפטית. נשמע לי קצת פשטני מדי. אבל ככל שחקרתי את זה יותר, הבנתי כמה זה נכון. (קרפמן, סטיבן. "Fairy Tales and the Script Drama Analysis." Transactional Analysis Bulletin 7.26 (1968): 39-43.)
לדוגמה, במשפחה שלי, אמא שלי תמיד הייתה המצילה. היא תמיד דאגה לכולם, פתרה בעיות, וניסתה לרצות את כולם. זה היה נראה כמו הדבר הכי טבעי בעולם, אבל עם הזמן הבנתי שהיא בעצם מנעה מאחרים לקחת אחריות על החיים שלהם. היא שיחקה את תפקיד המצילה, ולכן אחרים יכלו לשחק את תפקיד הקורבן.
אבל רגע, לא הכל שחור ולבן. לפעמים, תפקידים סמויים יכולים להיות חיוביים. למשל, במשפחות מסוימות, יש מישהו שתמיד יודע איך להצחיק את כולם. הוא אולי לא המנהיג, אבל הוא הדבק שמחזיק את כולם ביחד. הוא משחק את תפקיד "הליצן", אבל זה תפקיד חשוב!
אז איך יוצאים מהלופ הזה? איך מפסיקים לשחק תפקיד ומתחילים להיות אותנטיים? שאלה טובה. אני בעצמי עדיין מנסה להבין את זה. אבל אני חושבת שהצעד הראשון הוא פשוט להיות מודעים לתפקידים שאנחנו משחקים. לשאול את עצמנו, "למה אני עושה את זה? מה אני מרוויחה מזה? האם זה באמת מי שאני?"
הפסיכולוגית הקלינית ד"ר סוזן פורוורד, בספרה "הורים רעילים", מדברת על ההשפעה של דפוסי התנהגות מזיקים במשפחה על הילדים. היא מדגישה את החשיבות של זיהוי דפוסים אלו ויצירת גבולות בריאים כדי להגן על עצמנו. (Forward, Susan, and Craig Buck. Toxic Parents: Overcoming Their Hurtful Legacy and Reclaiming Your Life. Bantam Books, 2002.)
ואני תוהה, האם אנחנו בכלל יכולים לברוח מהתפקידים האלה לגמרי? האם זה בכלל אפשרי להיות "אני האמיתי" במאה אחוז מהזמן? אולי לא. אולי כולנו משחקים תפקידים כל הזמן, רק חשוב להיות מודעים לזה ולבחור את התפקידים שלנו בצורה מודעת.
אני מודה, זה לא קל. זה תהליך ארוך ומורכב, וזה דורש אומץ להתבונן פנימה ולהודות שאנחנו לא תמיד מי שאנחנו חושבים שאנחנו. אבל אני מאמינה שזה שווה את המאמץ. כי בסופו של דבר, מה יותר חשוב מלהיות נאמנים לעצמנו?
אז מה התפקיד שלך במשפחה? ומה היית רוצה שהוא יהיה? תחשבו על זה. באמת.
