אני זוכרת את הפעם הראשונה שמישהי העירה לי על איך החזקתי את התינוקת שלי. הייתי אז אמא צעירה, חסרת ביטחון, וכל מילה שלה הרגישה כמו פטיש בבטן. "ככה לא מחזיקים תינוק! תראי, הראש שלה לא נתמך!"
בטח שמעתם את זה קודם, נכון? או גרסה אחרת: "את נותנת לה מסך?! בגיל הזה?!" או אולי הקלאסיקה: "למה את לא מאכילה אותה רק אורגני? זה רעל לגוף שלה!"
אלוהים, רק מלכתוב את זה אני מרגישה את הדם עולה לי לראש.
אבל האמת היא, שלמדתי משהו חשוב מאותן חוויות. משהו ששינה לי את כל הגישה לגידול ילדים - ולחיים בכלל.
מה תגלי כאן? איך לשמור על השפיות כשכולם יודעים יותר טוב ממך, איך למצוא את האמת שלך בתוך רעש עצום, ואיך להפוך את המלחמות האלו להזדמנות לצמיחה.
ההבטחה שלי אליך: לא תצאי מפה עם עוד רשימת "עשה ואל תעשה". אלא עם מצפן פנימי שיעזור לך לנווט בעולם הגידול ילדים המטורלל הזה בביטחון ובשמחה.
למה כולם מרגישים מומחים? (ומה לעשות עם זה)
זה מתחיל מזה שגידול ילדים הוא הנושא הכי אישי, הכי רגשי, הכי חשוף שיש. אנחנו שמים שם את הלב והנשמה שלנו. ואז מגיע מישהו מבחוץ ושופט את הבחירות שלנו? זה פשוט כואב.
אבל גם חשוב להבין מאיפה זה מגיע. כולנו רוצים את הכי טוב לילדים שלנו. כולנו רוצים להרגיש שאנחנו עושים את הדבר הנכון. והרבה פעמים, הביקורת מגיעה ממקום של דאגה אמיתית, גם אם היא מנוסחת בצורה לא נעימה.
פרופ' אליקים קיש, מומחה להתפתחות הילד, טוען בספרו "הילד המאושר": "ביקורת על גידול ילדים פעמים רבות נובעת ממקום של חרדה הורית מודחקת". (אליקים קיש, "הילד המאושר", הוצאת מודן, 2018).
אז מה עושים?
השלב הראשון: לנשום עמוק (וכן, לפעמים גם לקלל בשקט)
ברצינות. לפני שאת מגיבה, תנשמי. תזכירי לעצמך שאת עושה כמיטב יכולתך. ושמותר לך לטעות. מותר לך גם לבחור אחרת.
אני זוכרת פעם, חברה טובה שלי אמרה לי: "תשמעי, את חייבת להפסיק לתת לה ממתקים! זה הורס לה את השיניים!" באותו רגע רציתי לצעוק עליה. אבל במקום זה, נשמתי עמוק ואמרתי: "תודה על הדאגה. אני מעריכה את זה. אבל אנחנו מסתדרים עם זה".
זה לא תמיד עובד, כן? לפעמים פשוט חייבים לתת לרגש לצאת. אבל הניסיון לנשום רגע לפני התגובה יכול לעשות פלאים.
השלב השני: להקשיב (באמת)
זה אולי נשמע מוזר, אבל לפעמים, הביקורת הזו יכולה להיות גם מועילה. אולי יש שם גרעין של אמת? אולי יש משהו שאפשר ללמוד?
אני לא אומרת שצריך לקחת כל מילה ברצינות. אבל כן כדאי להקשיב, לשקול, ולראות אם יש משהו שאפשר להשתפר בו.
ד"ר ג'ודית בק, פסיכולוגית קוגניטיבית ידועה, מדגישה בספרה "טיפול קוגניטיבי: יסודות ויישומים": "הקשבה פעילה מאפשרת הבנה מעמיקה יותר של נקודת המבט של האחר, גם אם איננו מסכימים עמה". (ג'ודית בק, "טיפול קוגניטיבי: יסודות ויישומים", הוצאת אח, 2013).
אבל מה אם הביקורת פשוט לא נכונה? מה אם היא מבוססת על מידע שגוי או על דעות קדומות?
השלב השלישי: למצוא את האמת שלך (ולעמוד עליה בגאווה)
האמת היא, שאין דרך אחת "נכונה" לגדל ילדים. מה שעובד למשפחה אחת, לא יעבוד למשפחה אחרת. מה שמתאים לילד אחד, לא יתאים לילד אחר.
הדבר הכי חשוב זה למצוא את האמת שלך. להבין מה חשוב לך, מה מתאים למשפחה שלך, ולעמוד על זה בגאווה.
אני זוכרת שהייתי מאוד מוטרדת מזה שאני לא מבשלת ארוחות בריאות ומאוזנות כל יום. הרגשתי אשמה שאני נותנת לילדים שלי לאכול פיצה ופסטה יותר מדי פעמים. אבל אז הבנתי משהו: אני עובדת במשרה מלאה, אני עייפה, ואני לא נהנית לבשל. אז מה? זה לא הופך אותי לאמא רעה. זה רק אומר שאני צריכה למצוא פתרונות אחרים. אולי להזמין אוכל בריא מדי פעם? אולי לבשל ביחד עם הילדים בסופי שבוע?
הנקודה היא, שברגע שמצאתי את האמת שלי, הפסקתי להרגיש אשמה. והכי חשוב - הפסקתי לתת לביקורת של אחרים להשפיע עלי.
השלב הרביעי: להקיף את עצמך באנשים תומכים (ולהתרחק מהרעל)
זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל זה קריטי. תקיפי את עצמך באנשים שמרימים אותך, שמקבלים אותך כמו שאת, ושנותנים לך תמיכה ואהבה. תתרחקי מאנשים שמורידים לך את הביטחון, ששופטים אותך, ושגורמים לך להרגיש רע עם עצמך.
אני יודעת שזה לא תמיד קל. לפעמים האנשים הכי קרובים אלינו הם גם האנשים הכי ביקורתיים. אבל חשוב להציב גבולות. להגיד: "אני מעריכה את הדעה שלך, אבל אני לא צריכה לשמוע את זה עכשיו".
השלב החמישי: לזכור שזה רק פרק זמן (ושהם יגדלו בסוף)
אני יודעת, זה מרגיש כאילו הילדות של הילדים שלנו תימשך לנצח. אבל האמת היא, שזה רק פרק זמן קצר בחיים שלנו. הילדים שלנו יגדלו, הם יעזבו את הבית, והם יחיו את החיים שלהם.
אז במקום לבזבז את הזמן שלנו בדאגות ובחרדות, בואו ננסה ליהנות מהרגע. בואו ננסה ליצור זיכרונות יפים. בואו ננסה להיות שם בשביל הילדים שלנו, לתמוך בהם, לאהוב אותם, ולקבל אותם כמו שהם.
זה לא אומר שאנחנו צריכים להיות מושלמים. זה לא אומר שאנחנו לא נטעה. זה רק אומר שאנחנו צריכים לעשות כמיטב יכולתנו, ולזכור שאנחנו לא לבד.
אז בפעם הבאה שמישהו ינסה להגיד לך איך לגדל את הילדים שלך, תנשמי עמוק, תחייכי חיוך גדול, ותגידי: "תודה. אני מעריכה את הדעה שלך. אבל אני עושה את זה בדרך שלי".
עכשיו תורך: שתפי אותי בתגובות. מה החוויה הכי הזויה או מצחיקה שחוויתם בנושא? איך אתן מתמודדות עם ביקורת? אולי ביחד נמצא את התשובות?
