האמת? תמיד הייתי בטוחה שאני מבינה באהבה. קראתי את כל הספרים, ניתחתי כל מערכת יחסים של חברות, אפילו יצאתי עם כמה בחורים "נכונים" על הנייר. הייתי בטוחה שיש לי את הנוסחה. ואז הגיעה מערכת היחסים שטרפה את כל הקלפים.
חשבתי שאני יודעת מה אני רוצה, מה אני צריכה, איך להתנהג. אבל במקום מערכת יחסים הרמונית, קיבלתי רכבת הרים רגשית שגרמה לי להרגיש אבודה וחסרת אונים. זה נגמר בפרידה מכוערת, ובתחושה חזקה של כישלון.
אבל הכישלון הזה, דווקא הוא, לימד אותי את השיעור הכי חשוב על אהבה. שיעור שהספרים לא יכלו ללמד אותי.
הציפייה מול המציאות - והנפילה הכואבת
אחרי הפרידה ישבתי עם עצמי ושאלתי - מה השתבש? הרי עשיתי הכל "נכון". הקשבתי, תמכתי, השקעתי. איפה הטעות?
ואז הבנתי. הטעות הייתה בציפייה. ציפיתי שהאהבה תהיה הגשמה של תסריט מוכן מראש. ציפיתי שהצד השני יתנהג בצורה מסוימת, ימלא את הצרכים שלי, יהיה הגרסה המושלמת של מה שדמיינתי.
אבל אהבה, כמו החיים עצמם, היא לא תסריט. היא דינמיקה, היא שינוי, היא גילוי. והכי חשוב, היא עבודה משותפת.
השיעור הראשון: קבלה עצמית (ואיך זה קשור לאהבה?)
משהו מעניין קרה לי אחרי הפרידה. התחלתי לחקור את הפסיכולוגיה של מערכות יחסים. נתקלתי במחקרים של ברנה בראון על פגיעות וחוסן, ופתאום הבנתי משהו עמוק.
לדבריה, "חוסר היכולת שלנו לחוות פגיעות היא השורש של הרבה מהבעיות שלנו". (Brown, Brené. Daring Greatly: How the Courage to Be Vulnerable Transforms the Way We Live, Love, Parent, and Lead. Gotham, 2012.)
וואו. זה פגע בי חזק. הבנתי שבמערכת יחסים הקודמת שלי, פחדתי להיות פגיעה. ניסיתי להסתיר את החולשות שלי, להציג חזות מושלמת. אבל האמת היא, שאם אני לא אוהבת ומקבלת את עצמי כמו שאני, איך אוכל לצפות שמישהו אחר יעשה זאת?
ואיך זה קשור לאהבה? זה הכל. אהבה אמיתית מתחילה בקבלה עצמית. היא מתחילה בהכרה שאני לא מושלמת, אבל אני ראויה לאהבה בדיוק כמו שאני.
השיעור השני: תקשורת זה לא רק מה אומרים, אלא איך
אוקיי, קיבלתי את עצמי. מה עכשיו? הבנתי שתקשורת היא קריטית, אבל לא רק מה שאני אומרת, אלא איך אני אומרת את זה.
גיליתי את הגישה של תקשורת לא אלימה (NVC) של מרשל רוזנברג. הוא טוען שתקשורת אלימה נובעת מחוסר מודעות לצרכים שלנו, ולצרכים של האחר. (Rosenberg, Marshall B. Nonviolent Communication: A Language of Life. PuddleDancer Press, 2015.)
במקום להאשים או לבקר, התחלתי להתמקד במה שאני מרגישה ומה שאני צריכה. במקום להגיד "אתה תמיד עושה את זה", התחלתי להגיד "אני מרגישה מתוסכלת כשזה קורה, כי אני צריכה יותר תמיכה".
שינוי קטן במילים, אבל שינוי עצום בתוצאה.
השיעור השלישי: שחרור שליטה (וזה מפחיד!)
אחד הדברים שהכי קשה לי לעשות זה לשחרר שליטה. תמיד רציתי לדעת מה יהיה, איך הדברים יתנהלו. אבל אהבה, כמו החיים, לא ניתנת לשליטה.
זה אומר לסמוך על הצד השני, לתת לו להיות מי שהוא, גם אם זה לא בדיוק מה שדמיינתי. זה אומר לקבל את העובדה שלא תמיד אבין את הבחירות שלו, אבל אני יכולה לכבד אותן.
וכן, זה מפחיד. מפחיד לתת למישהו אחר את המושכות, אבל זה גם משחרר. זה מאפשר לאהבה לפרוח בצורה טבעית, ללא הגבלות או ציפיות.
אז מה הלאה? (ומה אני עדיין לא יודעת)
היום אני רואה את הכישלון ההוא כמקפצה. הוא לימד אותי שיעורים יקרי ערך על אהבה, על עצמי, ועל הקשר בין השניים. אני עדיין לומדת, עדיין טועה, אבל אני עושה זאת ממקום שלם יותר ואוהב יותר.
אני לא יודעת מה צופן לי העתיד, וזה בסדר. אני לא צריכה לדעת. אני פשוט צריכה להיות פתוחה, להיות אותנטית, להיות אני.
אבל רגע, יש לי שאלה אליך: מה הכישלון שלך לימד אותך על אהבה? שתפי אותי, אני באמת רוצה לדעת.
