אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. ארוחת שישי, כולם סביב השולחן, המתח באוויר כבד כמו מרק עוף דלוח. אני, מתוסכלת עד עמקי נשמתי, מנסה לגשר בין האחים שלי – שני עולמות שונים, שנראה כאילו מתוכנתים להתנגש. חשבתי שאני יודעת מה צריך לעשות, שניסיתי כבר הכל... וזה פשוט לא עבד.
מה שאני רוצה שתדעי זה שאת לא לבד. אם את מרגישה כמוני, שהחיבור בין האחים שלך רחוק ממה שחלמת עליו, שאת מוצאת את עצמך שוב ושוב בתפקיד המגשרת המותשת – יש תקווה. ואולי אפילו מפתח מפתיע.
תחשבי על זה רגע: מה באמת מפריד ביניהם? האם זה באמת הויכוחים הקטנים, או שיש משהו עמוק יותר מתחת לפני השטח?
אז מה השתנה אצלי? גיליתי סוד קטן, אבל עצום, שגרם לי להסתכל על הקשר בין האחים שלי מזווית אחרת לגמרי. סוד שאני רוצה לחלוק איתך היום.
האשליה של השוויון – והכוח של הייחודיות
גדלנו על המנטרה "צריך לחלק הכל שווה בשווה". צעצועים, תשומת לב, עונשים... הכל חייב להיות מאוזן, הוגן, שווה. אבל מה אם אני אגיד לך שהשוויון הזה הוא בדיוק מה שמפריד בין האחים שלך?
אני יודעת, זה נשמע הפוך על הפוך. אבל תקשיבי לי: כשמנסים להשוות בין שני ילדים (או שני מבוגרים, לצורך העניין), מתעלמים מהייחודיות של כל אחד מהם. מתעלמים מהכישרונות, מהצרכים, מהחלומות השונים. ואז, במקום להרגיש אהובים ומובנים, הם מרגישים כמו עוד מספר בסטטיסטיקה.
תחשבי על זה: אולי אחד האחים שלך מצטיין בספורט, והשני באומנות. אם תנסי לדחוף את שניהם לאותם חוגים ותצפי מהם לאותן תוצאות, מישהו בהכרח ירגיש מקופח. והתסכול הזה, שלא מקבל ביטוי, עלול להתפרץ בריבים ובמרמור.
הייחודיות היא לא רק מתנה, היא צורך קיומי.
ד"ר אדל פייבר ואיליין מייזליש, מחברות רבי המכר "אחים ללא יריבויות", מדגישות בספריהן את החשיבות של הכרה וקבלה של ההבדלים בין האחים. הן טוענות שהתמקדות בחוזקות של כל ילד, במקום בהשוואות, יכולה לחזק את הקשר ביניהם ולמנוע קנאה ותחרותיות. (פייבר, א., & מייזליש, א. (1987). אחים ללא יריבויות. W. W. Norton & Company).
אז מה עשיתי בפועל? הפסקתי להשוות. התחלתי לשים לב למה כל אחד מהאחים שלי באמת טוב בו. התחלתי לעודד אותם לפתח את הכישרונות שלהם, גם אם זה אומר שהם לא עושים בדיוק את אותו הדבר.
וזה עבד. וואו, איך שזה עבד!
הטעות שלי – והלקח שלמדתי
האמת היא שבהתחלה לא האמנתי שזה יעבוד. חשבתי שזה "לפנק" אותם, שזה ייצור עוד יותר תחרות. הייתי כל כך עסוקה בניסיון "להיות הוגנת", שלא ראיתי את הנזק שאני גורמת.
אני זוכרת מקרה אחד במיוחד: הבן שלי, ליאור, תמיד היה מוכשר בציור. הבת שלי, נועה, לעומת זאת, מעולם לא התחברה לאומנות. אבל הרגשתי שאני חייבת לרשום את שניהם לחוג ציור, כדי "שלא יקנאו".
איזה כישלון זה היה! ליאור פרח, כמובן, אבל נועה סבלה. היא שנאה כל רגע, הרגישה חסרת אונים וטיפשה. והאמת? בצדק. היא הייתה צריכה לעשות משהו שהיא אוהבת, משהו שמתאים לכישרונות שלה.
ההגינות האמיתית היא לתת לכל אחד את מה שהוא צריך, לא את מה שיש לאחרים.
לקח לי זמן להבין את זה. אבל ברגע שהבנתי, הכל השתנה. הפסקתי לכפות על נועה חוגי ציור, ונתתי לה להתמקד במה שהיא באמת טובה בו – ריקוד. ופתאום, במקום תסכול וכעס, ראיתי חיוך אמיתי.
יותר מסתם אחים – חברים לנצח
אז מה הנקודה שלי? אל תנסי להשוות בין האחים שלך. תני להם להיות מי שהם. תעודדי אותם לפתח את הכישרונות שלהם, גם אם זה אומר שהם לא עושים בדיוק את אותו הדבר.
ואולי הכי חשוב: תזכרי שהקשר ביניהם הוא הרבה יותר חשוב מכל ויכוח קטן. תעזרי להם לראות את הדברים הטובים אחד בשני, את החוזקות שלהם, את הייחודיות שלהם.
אני יודעת שזה לא תמיד קל. יהיו ימים קשים, יהיו ריבים, יהיו אתגרים. אבל אם תתמקדי בחיזוק הקשר ביניהם, בהכרה ובקבלה של ההבדלים, תגלי שאחים יכולים להיות הרבה יותר מסתם משפחה. הם יכולים להיות חברים לנצח.
ואולי, רק אולי, תגלי שהסוד הכי גדול בחיבור בין אחים הוא פשוט לאהוב אותם – כמו שהם. עם כל היתרונות והחסרונות שלהם.
עכשיו תגידי לי, מה את הולכת לעשות אחרת כבר ממחר בבוקר? מה הדבר הקטן שאת יכולה לשנות, שיעשה הבדל גדול עבור האחים שלך? אני באמת רוצה לשמוע.
