אוקיי, בואו נדבר על זה. על המתח הזה, שמכווץ לנו את הכתפיים, מקצר את הנשימה, וגורם לנו לרצות לברוח לאי בודד עם מלאי בלתי נגמר של שוקולד. כולנו היינו שם, נכון? אני בוודאות.
זוכרת תקופה אחת בעבודה, הייטק קלאסי, שהרגשתי כמו בתוך סרט פעולה אינסופי? דדליין אחרי דדליין, לחץ מטורף, ישיבות שנמרחות לנצח. חשבתי שאם אעבוד מספיק קשה, אשאיר מאחור את כל החרדות. טעות. ענקית. מה שקרה בפועל? הגוף שלי התחיל לאותת לי בצורה מאוד ברורה (וכואבת) שאני חייבת לעצור.
חשבתי שאני סופר-וומן, שאוכל להספיק הכל, אבל בסוף התברר שאני סתם... אנושית. ואנושיות, מסתבר, צריכה הפסקות. רגע, אתם בטח חושבים: "נעמה, דיברת על יוגה בכותרת! מתי זה נכנס לתמונה?". תכף נגיע לשם. מבטיחה.
מה לא מספרים לנו על ניהול מתח?
כולם מדברים על ניהול זמן, על טכניקות נשימה, על מדיטציה. והכל נכון! אבל מה שאף פעם לא שמעתי מספיק זה על... בחירה. בחירה מחדש. כל יום. כל שעה. כל רגע.
פרופ' אירית אדלר, חוקרת לחץ ידועה, מדברת על החשיבות של "הערכה מחדש קוגניטיבית" – או במילים פשוטות, לשנות את הדרך שבה אנחנו תופסים את המצב. זה לא אומר להתעלם מהבעיות, אלא לשאול את עצמנו: "האם אני יכולה לראות את זה אחרת?". (אדלר, א., & טיילור, ש. א. (2008). לחץ פסיכולוגי: תיאוריה, מחקר ויישומים).
וזה מביא אותי ליוגה. לא, לא מדובר רק בתנוחות גמישות (למרות שאני מודה, זה בונוס). מדובר ביכולת להתחבר לגוף שלי, להקשיב לו, להרגיש את המתח, אבל לא לתת לו להשתלט עלי. זו היכולת למצוא מרחב, אפילו קטן, בתוך הכאוס.
הסוד נמצא בכלל בפשטות (והפתעה!)
בתקופה ההיא, בעבודה, התחלתי לעשות משהו שנראה לי קצת מטופש בהתחלה: כל שעתיים קמתי מהכיסא ועשיתי... סיבוב קטן במשרד. כן, כן, כמו ילדה קטנה שצריכה להוציא אנרגיה. אבל זה עבד! פתאום, המוח שלי התאורר, הכתפיים קצת ירדו, והצלחתי לחזור לעבודה עם פרספקטיבה חדשה.
אגב, גיליתי את זה לגמרי במקרה כשניסיתי לחקות כלב שמתישב אחרי שרדף אחרי כדור, חזרתי מסיבוב ארוך עם הכלב שלי, והרגשתי שאני יכולה להתמודד עם כל דבר. ככה הגעתי להבנה שהרבה מהתשובות נמצאות בפעולות הכי פשוטות שלנו.
עוד דבר שלמדתי (בדרך הקשה, כמובן): להגיד "לא". כן, מפחיד, יודעת. אבל לפעמים, כדי לשמור על השפיות שלנו, אנחנו חייבים לוותר על דברים. לא בגלל שאנחנו לא מסוגלים, אלא בגלל שאנחנו בוחרים בעצמנו. זה משהו שאני עדיין עובדת עליו, האמת.
מתי כל הכלים האלה לא עובדים? (והגיע הזמן להיות כנים)
הנה האמת: לא תמיד זה מצליח. יש ימים שהכל מרגיש לי כמו מאבק אחד גדול. ימים שאני מתגעגעת לאי הבודד עם השוקולד. וזה בסדר.
חשוב לזכור: אנחנו לא רובוטים. אנחנו בני אדם, עם רגשות, עם חולשות, עם ימים טובים וימים פחות טובים. זה היופי. וזה גם מה שהופך אותנו לחזקים.
העניין הוא לא להימנע מהמתח, אלא ללמוד לרקוד איתו. לתת לו להיות חלק מהחיים שלנו, אבל לא לתת לו להגדיר אותם.
מחשבה לסיום (מבטיחה שתפתיע)
לפעמים, הדבר הכי יעיל שאנחנו יכולים לעשות כדי להתמודד עם תקופה מתוחה, זה פשוט... לחבק אותה. לקבל את העובדה שזה חלק מהחיים, ולנסות למצוא את היופי בתוך הכאוס. זה אולי נשמע קלישאתי, אבל תחשבו על זה: הלחץ גם דוחף אותנו להתקדם ולעשות דברים מדהימים.
וזו הסיבה שאני כאן, כותבת לכם את זה. כדי שנזכור ביחד, גם ברגעים הכי קשים, שאנחנו לא לבד.
עכשיו, תגידו לי אתם: מה הדבר הכי לא שגרתי שעזר לכם להתמודד עם תקופה מתוחה? סקרנית לשמוע!
