האמת? פעם חשבתי שמערכת יחסים טובה היא כזו שבה שני אנשים הופכים לאחד. טעות קשה. למדתי את זה בדרך הקשה, כשאיבדתי את עצמי בתוך מערכת יחסים שהייתה אמורה להיות "הכל".
זוכרת את התקופה הזו? הכל היה נראה כמו שיתוף פעולה מושלם – הטעם שלנו במוזיקה התמזג, התחביבים שלנו הפכו למשותפים, אפילו התחלתי לדבר כמוהו. אבל איפשהו, בין כל ה"שלנו" הזה, שכחתי מי אני.
היום אני מבינה שמרחב בתוך יחד הוא לא רק אפשרי, הוא הכרחי. זה לא אומר שאנחנו צריכים להיות מרוחקים או אנוכיים, זה אומר שאנחנו צריכים לשמור על הגרעין הפנימי שלנו, על הדברים שמגדירים אותנו כיחידים.
אבל איך עושים את זה בפועל? איך שומרים על המרחב האישי מבלי לפגוע בקשר?
האומץ להיות שונה (ולא להתנצל על זה)
ההבנה הזו הגיעה אליי ממקום לא צפוי – ספר על פסיכולוגיית המונים. כן, אני יודעת, זה נשמע רחוק מאוד ממערכות יחסים אישיות. אבל הספר הזה, "Crowds and Power" של אליאס קנטי, גרם לי להבין איך לחץ חברתי יכול לעצב את הזהות שלנו, גם בתוך הקשרים האינטימיים ביותר שלנו. הבנתי שלפעמים אנחנו מוותרים על עצמנו רק כדי להשתייך, כדי להרגיש חלק ממשהו גדול יותר.
ואז תהיתי – האם זה באמת שווה את זה? האם השקט לכאורה של ההתאמה הזו שווה את אובדן הזהות העצמית?
התשובה, כמובן, הייתה לא.
אבל להגיד את זה קל יותר מליישם.
אחת הדרכים להתחיל לשמור על המרחב האישי היא להעז להיות שונה, גם אם זה אומר שיש לנו טעם שונה במוזיקה, דעות פוליטיות שונות או תחביבים שלא חופפים. זה אומר להרשות לעצמנו לחשוב אחרת, להרגיש אחרת ולהתנהג אחרת, מבלי להרגיש צורך להתנצל או להסביר.
זוכרת את הפעם ההיא שניסיתי להעמיד פנים שאני אוהבת סרטי פעולה רק כדי לרצות את בן הזוג שלי? הסרט היה נורא, והמשחק היה עוד יותר נורא.
גבולות שהם מתנה, לא חומה
אבל להיות שונה זה רק חלק מהפאזל. כדי באמת לשמור על מרחב בתוך יחד, אנחנו צריכים להגדיר גבולות ברורים.
אני יודעת, המילה "גבולות" יכולה להישמע מפחידה. היא מעלה אסוציאציות של ניכור, ריחוק ואפילו מלחמה. אבל במציאות, גבולות הם לא חומה שמפרידה בינינו לבין האחר, הם יותר כמו גדר שמגדירה את השטח הפרטי שלנו ומאפשרת לנו לטפח אותו.
לדוגמה, מחקר שפורסם בכתב העת "Journal of Social and Personal Relationships" הראה שאנשים שמגדירים גבולות בריאים במערכות היחסים שלהם נוטים להיות מאושרים יותר, מרוצים יותר ובעלי סיכוי נמוך יותר לחוות שחיקה רגשית.
אבל מה זה אומר גבולות בריאים בפועל? זה יכול להיות כל דבר, החל מזמן אישי קבוע שמוקדש לתחביבים שלנו, דרך תקשורת כנה על הצרכים שלנו, ועד היכולת להגיד "לא" כשמשהו לא מתאים לנו.
זה לא אומר להיות אגואיסטים, זה אומר להיות אחראים על האושר שלנו.
אגב, גיליתי שקל יותר להגדיר גבולות כשמתחילים בקטן. למשל, לבקש חצי שעה ביום רק לעצמי, בלי טלפון, בלי טלוויזיה, רק אני והמחשבות שלי.
הקשבה פעילה לעצמנו (ולא רק לבן הזוג)
אחד הדברים שלמדתי על בשרי הוא שאי אפשר לשמור על מרחב אישי אם לא מקשיבים לעצמנו. זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל תחשבו על זה רגע – כמה פעמים ביום אנחנו עוצרים כדי לשאול את עצמנו מה אנחנו באמת מרגישים? מה אנחנו צריכים? מה אנחנו רוצים?
לרוב, אנחנו עסוקים כל כך בלרצות את הסובבים אותנו, שאנחנו שוכחים להקשיב לקול הפנימי שלנו. ואז, כשאנחנו כבר מרגישים מרוקנים ושחוקים, אנחנו תוהים איך הגענו למצב הזה.
הפתרון? להפוך את ההקשבה העצמית להרגל. זה יכול להיות מדיטציה יומית, כתיבת יומן, שיחה עם חברה טובה או סתם רגע שקט שבו אנחנו מתנתקים מהרעש החיצוני ומקשיבים למה שהלב שלנו מנסה לומר לנו.
אחת השיטות שאני אימצתי היא להתחיל כל בוקר בשאלה פשוטה: "מה אני צריכה היום?". התשובה יכולה להיות כל דבר – מנוחה, השראה, חיבוק, או סתם כוס קפה טובה. העיקר הוא לשים לב לצרכים שלנו ולתת להם מענה.
זה לא פינוק, זה צורך קיומי.
לסיום, או אולי רק התחלה
אני מודה, אין לי תשובות חד משמעיות. המסע הזה של מציאת מרחב בתוך יחד הוא מסע מתמשך, עם עליות ומורדות, ניצחונות וכישלונות. אבל אני מאמינה שבסופו של דבר, הוא שווה את המאמץ. כי כששומרים על המרחב האישי שלנו, אנחנו לא רק הופכים לבני זוג טובים יותר, אנחנו הופכים לאנשים שלמים יותר.
עכשיו תורי לשאול – מה את חושבת? איך את שומרת על המרחב האישי שלך במערכות היחסים שלך? אשמח לשמוע את התובנות שלך!
