אני זוכרת את הפעם הראשונה שניהלתי צוות. הייתי נחושה, מלאת רעיונות, וידעתי בדיוק מה צריך לעשות. אבל משהו לא הסתדר. אנשים הינהנו בהסכמה, אבל בעיניים שלהם ראיתי ריחוק. חשבתי שאני צריכה להיות יותר אסרטיבית, יותר "מנהלת". כמה טעיתי.
מהר מאוד הבנתי שאמון לא נבנה על מצגות מרהיבות או תוכניות עבודה גרנדיוזיות. אמון, כמו צמח עדין, גדל לאט, בהשקיה עקבית של רגעים קטנים, כמעט בלתי מורגשים.
(איך אפשר לבנות משהו משמעותי מבלי להשקיע בתשתית הזו?)
אבל מה הם, בעצם, הרגעים הקטנים האלה? ולמה כל כך קשה לנו ליישם אותם בפועל?
היציאה מהקופסה: אמון מתחיל בהקשבה אמיתית
הרבה מדברים על הקשבה. אבל בואו נהיה כנים, רובנו מקשיבים כדי להגיב, לא כדי להבין. אנחנו עסוקים בעיבוד המידע, בניסוח התגובה המושלמת, בתכנון המהלך הבא.
בספר "מנהיגות אותנטית" (George, Sims, McLean, & Mayer, 2007), מוזכרת החשיבות של הקשבה עמוקה ככלי מרכזי בבניית אמון. הקשבה כזו דורשת מאיתנו להניח בצד את האג'נדות האישיות שלנו, את השיפוטים המוקדמים, ולנסות באמת להיכנס לנעליים של האדם שמולנו.
אני זוכרת פעם שאחד מחברי הצוות שלי הגיע אלי עם הצעה שנראתה לי גרועה כבר מהמשפט הראשון. אוטומטית, התחלתי לגבש טיעונים נגדיים בראש. אבל אז עצרתי. נשמתי עמוק. והחלטתי להקשיב באמת.
לתדהמתי, ככל שהקשבתי יותר, התחלתי להבין את ההיגיון מאחורי ההצעה שלו. לא רק זה, אלא שבתוך הכאוס של הרעיון המקורי, מצאתי גרעין של זהב – תובנה חשובה שלא הייתי מגיעה אליה לבד.
היום, אני משתדלת להקשיב כאילו אני לומדת שפה חדשה. כאילו כל מילה היא רמז לתרבות זרה שאני מנסה לפענח. זה דורש מאמץ, זה דורש צניעות, וזה שווה את זה.
(האם אנחנו באמת מוכנים להניח את האגו שלנו בצד כדי לשמוע את האמת?)
הסוד הגלוי: פגיעות היא לא חולשה, היא מגנט
הפכנו להיות אלופים בהצגת חזית חזקה, שלווה, מושלמת. ברשתות החברתיות, במקום העבודה, אפילו בתוך המשפחה. אנחנו מפחדים להראות את הפגמים שלנו, את הספקות, את הפחדים.
אבל האמת היא, שאמון פורח דווקא באדמה של פגיעות.
במחקר פורץ דרך שערכה החוקרת ברנה בראון (Brown, 2012) בנושא בושה וחוסן, היא מצאה שאנשים שמרשים לעצמם להיות פגיעים – אלה שמוכנים להראות את עצמם כפי שהם, עם כל ה"בלגן" – הם גם האנשים שמצליחים ליצור קשרים עמוקים ואותנטיים עם אחרים.
אני מודה, לקח לי זמן להפנים את זה. הייתי בטוחה שמנהיגה טובה צריכה להיות חזקה, אסרטיבית, חסינה. אבל כשהתחלתי לחלוק עם הצוות שלי את הכישלונות שלי, את הפחדים שלי, את הספקות שלי, קרה משהו מדהים.
האנשים שלי התחילו לחלוק איתי את שלהם.
פתאום, לא הייתי צריכה לנחש מה הם חושבים או מרגישים. הם סמכו עלי מספיק כדי להיות כנים איתי. והאמון הזה, כמו דבק חזק, חיבר אותנו אחד לשני, ויצר צוות מגובש, יצירתי, ויעיל יותר.
פגיעות היא לא תעודת חולשה. היא תעודת אומץ.
האומנות של ה"לא": איך סירוב מנומס בונה כבוד
אנחנו חיים בעולם שמקדש את ה"כן". אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים לרצות אחרים, לעמוד בציפיות, לא לאכזב. אבל האמת היא, שלפעמים, ה"לא" הוא הדבר הכי נכון שאנחנו יכולים לעשות.
לדעת לסרב בנימוס, בנחישות, ומתוך כבוד, זו מיומנות קריטית לבניית אמון. זה מראה שאנחנו מעריכים את הזמן שלנו, את האנרגיה שלנו, ואת הערכים שלנו. זה מראה שאנחנו יודעים להציב גבולות, ושאנחנו לא פוחדים לעמוד מאחוריהם.
(כמה פעמים אמרנו "כן" כשרצינו לצעוק "לא"?)
האמנות היא לא רק לסרב, אלא להסביר למה אנחנו מסרבים. לתת לאדם השני להבין את השיקולים שלנו, את הערכים שמנחים אותנו, את הכוונה הטובה שלנו.
זה יכול להיות קשה, זה יכול להיות לא נוח, אבל זה תמיד משתלם בטווח הארוך. כי אמון לא נבנה על הסכמה עיוורת, אלא על כבוד הדדי.
ההבטחה הלא-גמורה: אמון כמסע, לא כיעד
בסופו של דבר, אמון הוא לא נוסחה שאפשר ללמוד בעל פה. הוא לא רשימת מכולת שאפשר לסמן עליה וי. הוא מסע מתמשך, תהליך דינמי, שדורש מאיתנו להיות נוכחים, קשובים, ופתוחים ללמידה מתמדת.
אני עדיין לומדת. עדיין טועה. עדיין נאבקת עם האגו שלי. אבל אני מאמינה שאם נתחיל להשקיע ברגעים הקטנים האלה – בהקשבה אמיתית, בפגיעות כן, ובסירוב מנומס – נוכל לבנות מערכות יחסים חזקות יותר, אותנטיות יותר, ומלאות יותר באמון.
אני מסיימת עם שאלה אחת: אילו רגעים קטנים אתם יכולים להשקיע היום כדי לבצר את האמון במערכות היחסים החשובות לכם ביותר?
