אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. מסיבת יום הולדת 30 של חברה טובה. חדר מלא באנשים, מוזיקה רועשת, צחוקים... ואני? הרגשתי לבד מתמיד. מוקפת באנשים שאני אוהבת, אבל מרגישה כאילו אני צופה בסרט, לא באמת משתתפת. זה היה הרגע בו הבנתי שמשהו חייב להשתנות.
האמת? תמיד חשבתי שאני חייבת להיות "ביחד". ביחד עם כולם, כל הזמן. זה מה שמצופה מאיתנו, לא? להיות חלק מקבוצה, להשתתף, לא לפספס כלום. אבל גיליתי שהמרדף הזה אחרי "ביחד" השאיר אותי ריקה מבפנים.
אז איך מוצאים את המרחב שלך בתוך הכאוס הזה? איך מצליחים להיות חלק מ"ביחד" בלי לאבד את עצמך בדרך? זאת השאלה שהתחלתי לשאול את עצמי, והתשובות, כמו תמיד, היו מורכבות יותר ממה שחשבתי.
המיתוס של ה"ביחד" המושלם
כולנו מכירים את התמונות האלה באינסטגרם: חברים מחייכים, משפחות מאושרות, זוגות אוהבים. הכל נראה כל כך מושלם, כל כך "ביחד". אבל האם זה באמת משקף את המציאות?
ספוילר: ממש לא.
מחקרים מראים (לדוגמה, המחקר של ברנה בראון על פגיעות וחוסר אותנטיות) שהרבה פעמים אנחנו מציגים חזית שמסתירה את מה שאנחנו באמת מרגישים. אנחנו מפחדים להראות פגיעים, אנחנו מפחדים להיות שונים, אנחנו מפחדים להיות לבד.
אבל הנה משהו שלמדתי בדרך הקשה: האותנטיות היא המפתח למערכות יחסים אמיתיות.
הניסיון שלי לימד אותי שכשניסיתי להיות מישהי שאני לא כדי להתאים את עצמי, רק הרחקתי את עצמי מאנשים. כששיתפתי בפחדים שלי, בספקות שלי, דווקא אז אנשים התחילו להתחבר אליי באמת.
הפרדוקס של המרחב בתוך ה"ביחד"
אבל רגע, זה לא אומר שצריך לוותר על ה"ביחד" לגמרי, נכון? ממש לא. האתגר הוא למצוא את האיזון הנכון. למצוא את המרחב שלך בתוך ה"ביחד".
איך עושים את זה?
אחת הדרכים היא להגדיר את הגבולות שלך. להבין מה חשוב לך, מה נותן לך אנרגיה, ומה מרוקן אותך. זה אומר להגיד "לא" לפעמים, גם אם זה קשה. זה אומר לקחת זמן לעצמך, גם אם זה אומר לוותר על משהו אחר.
הרבה פעמים אני מרגישה אשמה כשאני אומרת "לא" לאנשים שאני אוהבת. כאילו אני מאכזבת אותם. אבל אז אני מזכירה לעצמי שגם אני חשובה, ושאם אני לא אטפל בעצמי, לא אוכל להיות שם בשבילם בצורה מלאה.
אני זוכרת שבפעם הראשונה שהחלטתי לוותר על אירוע חברתי כדי להישאר בבית ולקרוא ספר, הרגשתי נורא. חשבתי שכולם יכעסו עליי ויחשבו שאני אנטי-סוציאלית. אבל להפתעתי, אף אחד לא אמר כלום. להיפך, כמה חברים אמרו לי שהם מעריכים שאני יודעת מה אני צריכה.
התובנה המפתיעה: להיות לבד כדי להיות ביחד
אחת התובנות הכי גדולות שלי הייתה שאני צריכה ללמוד להיות לבד כדי להיות באמת "ביחד". זה נשמע פרדוקסלי, אני יודעת, אבל תחשבו על זה רגע: אם אתם לא אוהבים את החברה של עצמכם, איך אתם יכולים לצפות שאחרים יאהבו את החברה שלכם?
התחלתי להקדיש זמן לעצמי כל יום. לפעמים זה רק 15 דקות, לפעמים שעה. אני עושה משהו שאני אוהבת, משהו שמטעין אותי באנרגיה. קוראת ספר, כותבת יומן, מטיילת בטבע, מציירת.
"אבל נעמה, אין לי זמן לזה!" אני שומעת אתכן אומרות.
אני יודעת. החיים מלאים במשימות, בדרישות, בהתחייבויות. אבל תחשבו על זה ככה: אם לא תקדישו זמן לעצמכן, אתן תגיעו למצב של שחיקה, ואז לא תוכלו לתת כלום לאף אחד.
משהו שאני שואלת את עצמי הרבה הוא: "מה הדבר הקטן הזה שאני יכולה לעשות היום כדי לדאוג לעצמי?" זה יכול להיות לשתות כוס תה בשקט, להתקשר לחברה טובה, לצאת להליכה קצרה. העיקר זה לעצור לרגע ולנשום.
ואולי הלקח הכי חשוב שלמדתי הוא שזה בסדר להשתנות. זה בסדר לאהוב דברים שונים, זה בסדר להרגיש אחרת. ה"ביחד" האמיתי הוא לא אחידות, הוא קבלה. קבלה של עצמנו, קבלה של אחרים.
אז מה עכשיו? מה הצעד הבא במסע שלכן? האם תתחילו להגדיר את הגבולות שלכן? האם תקדישו זמן לעצמכן כל יום? האם תלמדו להיות לבד כדי להיות ביחד? אני אשמח לשמוע אתכן. שתפו אותי במחשבות שלכן, בתובנות שלכן, באתגרים שלכן. כי ביחד, אנחנו יכולות להגיע רחוק יותר.
