אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי שהעולם לא מתנהל לפי הספרים. הייתי ילדה טובה, תלמידה מצטיינת, האמנתי שאם אעבוד קשה, אצליח. ואז, החיים טפחו לי על הפנים. קיבלתי ציון גרוע במבחן שלמדתי אליו ימים ולילות. זה לא היה רק הציון, זו הייתה התחושה שהמערכת בגדה בי.
הבנתי אז משהו חשוב: ההכנה האמיתית לחיים לא נמצאת בדפים או במבחנים, היא נמצאת ביכולת להתמודד עם כישלון, עם חוסר צדק, עם האפור שבין השחור והלבן. אבל האם אנחנו באמת מלמדים את הילדים שלנו את זה?
כולנו רוצים להגן על הילדים שלנו, לתת להם ילדות מאושרת ונטולת דאגות. אבל האם ההגנה הזו לא מונעת מהם להתמודד עם העולם האמיתי? האם אנחנו לא יוצרים דור של אנשים שלא יודעים להתמודד עם קושי, עם ביקורת, עם דחייה?
אני רוצה להציע כאן כמה דברים שאולי אנחנו לא מעזים להגיד לילדים, דברים שאני חושבת שהם חיוניים להתפתחות שלהם כאנשים בוגרים וחזקים.
"לא תמיד תצליחו, וזה בסדר."
החברה שלנו מעריכה הצלחה, ומתעלמת כמעט לחלוטין מכישלון. אנחנו מלמדים את הילדים שלנו לשאוף למצוינות, אבל לא מלמדים אותם איך לקום אחרי נפילה.
אני זוכרת תקופה שהייתי מנסה הכל כדי לשמור על תדמית מושלמת בעיני הילדים שלי. חששתי שאם הם יראו שאני טועה, שהם יאבדו בי אמון. בדיעבד, אני מבינה שזה היה טעות. הם צריכים לראות שאני אנושית, שאני לא תמיד יודעת את התשובות, שאני עושה טעויות ולומדת מהן.
מחקרים מראים (Dweck, C. S. (2006). Mindset: The new psychology of success. Random House.) שמיינדסט של צמיחה, האמונה שאפשר לפתח את הכישורים והיכולות שלנו, חשוב הרבה יותר ממיינדסט מקובע, האמונה שהיכולות שלנו קבועות מראש. איך מעודדים מיינדסט של צמיחה? על ידי התמקדות במאמץ, ולא רק בתוצאה. על ידי עידוד לקיחת סיכונים ולמידה מטעויות.
לתת לילדים להבין כישלון זה חלק מהדרך. לתת להם להרגיש את הכאב, את התסכול, אבל גם ללמד אותם איך להרים את עצמם ולנסות שוב.
כישלון הוא לא סוף הדרך, הוא רק סיבוב חדש.
"העולם לא תמיד הוגן."
זה אולי אחד הדברים הכי קשים להגיד לילד. אנחנו רוצים להאמין שהם יחיו בעולם צודק ושוויוני, אבל האמת היא שזה לא תמיד המצב. יש אנשים שמתמודדים עם קשיים גדולים יותר מאחרים, יש אפליה, יש חוסר צדק.
אל תנסו להסתיר את זה מהילדים שלכם. תדברו איתם על זה. תסבירו להם למה זה קורה, ומה הם יכולים לעשות כדי לשנות את זה. תלמדו אותם להיות אמפתיים, לתמוך בחלשים, ולהילחם למען צדק.
אני זוכרת שפעם הבן שלי חזר הביתה נסער אחרי שראה ילד אחר מקבל יחס לא הוגן במגרש המשחקים. הייתי יכולה לנחם אותו ולנסות להרגיע אותו, אבל במקום זה, שאלתי אותו: "מה אתה חושב שאפשר לעשות בנידון?". השיחה הזו הובילה אותו לפעולה, הוא דיבר עם הילדים האחרים והסביר להם למה ההתנהגות שלהם לא בסדר. הוא למד שיש לו כוח לשנות דברים, גם אם זה נראה קטן וחסר משמעות.
הרעיון של "צדק חברתי" נשמע אולי מופשט, אבל הוא מתחיל בדברים הקטנים. בבחירה לתמוך בחבר, לעזור לשכן, לתת צדקה. (Lerner, M. J. (1980). The belief in a just world: A fundamental delusion. Plenum Press.) מחקרים מראים שהאמונה בעולם צודק יכולה להיות מזיקה, כי היא מובילה להאשמת קורבנות ולצידוק של אי שוויון. אז איך בכל זאת מעודדים תחושת צדק? על ידי הדגשת האחריות האישית, על ידי לימוד על עוולות היסטוריות, ועל ידי פעולה אקטיבית לשינוי.
לימדו אותם שאמפתיה היא לא רק רגש, היא גם פעולה.
"לא כולם יאהבו אתכם, וזה בסדר גמור."
הרצון לרצות אחרים טבוע בנו, במיוחד כהורים. אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו אהובים ומקובלים, אבל האמת היא שזה בלתי אפשרי לרצות את כולם. ובנימה אישית, זה גם לא בריא.
לימדו את הילדים שלכם להיות נאמנים לעצמם, לא להשתנות כדי לרצות אחרים. תלמדו אותם להעריך את עצמם, לא משנה מה אחרים חושבים עליהם.
כשהבת שלי הייתה קטנה, היא ניסתה לשנות את הסגנון שלה כדי להתאים לבנות הפופולריות בכיתה. זה שבר לי את הלב. הסברתי לה שהדבר הכי חשוב הוא להיות נאמנה לעצמה, ושאם מישהו לא אוהב אותה בגלל מי שהיא, אז הוא לא ראוי להיות חבר שלה. לקח לה זמן להפנים את זה, אבל בסופו של דבר היא הבינה שהחברות האמיתיות שלה מעריכות אותה בדיוק כפי שהיא.
המושג "קבלה עצמית" נשמע אולי כמו קלישאה, אבל הוא חיוני לבריאות הנפשית שלנו. (Neff, K. D. (2003). Self-compassion: An alternative conceptualization of a healthy attitude toward oneself. Self and Identity, 2(2), 85-101.) מחקרים מראים שאנשים שמקבלים את עצמם מרגישים פחות חרדה ודיכאון, ויש להם מערכות יחסים טובות יותר. איך מטפחים קבלה עצמית? על ידי התמקדות בחוזקות שלנו, על ידי קבלת חולשות שלנו, ועל ידי טיפול עצמי.
להיות אותנטי זה להיות חופשי.
אני יודעת שזה לא קל. אני יודעת שזה מפחיד. אבל אני מאמינה שאם נתחיל לדבר עם הילדים שלנו על הדברים האלה, אם נכין אותם לעולם האמיתי, אנחנו ניתן להם את הכלים להתמודד עם כל מה שהחיים יזמנו להם.
אני לא יודעת מה יהיה העתיד, אבל אני יודעת שאני רוצה שהילדים שלי יהיו חזקים, עצמאיים, ואמפתיים. אני רוצה שהם ידעו שהם יכולים להתמודד עם כל אתגר, ושהם לא צריכים לפחד להיות מי שהם.
אולי אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: האם אנחנו מעדיפים לגדל ילדים מאושרים שמתרסקים במפגש עם המציאות, או ילדים מוכנים שחיים חיים מלאים ומשמעותיים, גם אם הם לא תמיד מושלמים?
