אף פעם לא הבנתי את כל המהומה סביב "זמן איכות" לבד. כאילו, באמת? זה משהו שצריך לתכנן? בתור אמא יחידנית, מצאתי את עצמי מוקפת בזמן לבד...ובבדידות. כן, זאת מילה קשה, אבל בואו נהיה כנות, לפעמים זה מרגיש ככה. פעם חשבתי שאני צריכה כל הזמן להיות "פעילה" וחברתית כדי שהילדה שלי לא תרגיש בחסר. איזה טעות!
אבל אז, משהו השתנה. אולי זה היה השחיקה, אולי קראתי את הספר הנכון בזמן הנכון, אבל הבנתי שאני לא רק אמא, אני גם בן אדם. ושאם אני לא אטפל בעצמי, אני לא אוכל לתת כלום לילדה שלי. וכן, זה אומר גם לאפשר לעצמי את הזמן לבד הזה, אבל לא כברירת מחדל עצובה, אלא כמשאב.
(הבטחה רגשית: הקלה, הקשבה, הבנה. הבטחה פרקטית: כלים לשנות את הגישה לבדידות בהורות יחידנית.)
מה אם הבדידות היא לא האויב, אלא המורה הכי טובה שלנו?
הנה משהו שלמדתי מהפסיכולוגית ד"ר ג'וזפין קים, שחוקרת בדידות וחוסן נפשי: בדידות היא לא תמיד תוצאה של בידוד חברתי. היא קודם כל תחושה סובייקטיבית. (מקור: Kim, J., et al. (2015). "Loneliness and social isolation as risk factors for mortality: a meta-analytic review." Perspectives on Psychological Science, 10(2), 227-237.) מה שאומר שאני יכולה להיות מוקפת באנשים ולהרגיש בודדה, או להיות לבד לגמרי ולהרגיש מחוברת לעצמי.
אבל איך עושים את זה? איך הופכים את הבדידות מחוויה מכווצת לחוויה מעצימה?
- לשנות את הנרטיב הפנימי: במקום להגיד לעצמי "אני לבד, מסכנה", אני אומרת "יש לי הזדמנות לחקור את עצמי". תאמינו לי, זה עובד.
- לתכנן את הזמן לבד: זה אולי נשמע מוזר, אבל כשמשהו הופך להיות מתוכנן, הוא הופך להיות חשוב. זה יכול להיות אפילו 15 דקות ביום, אבל שיהיו רק בשבילי.
- למצוא את ה"זרימה" שלי: כולנו מכירים את זה - רגעים שאנחנו כל כך שקועים בהם, שהזמן פשוט נעלם. בשבילי זה לכתוב, בשביל אחרים זה לצייר, לרוץ או לבשל. הזמן הזה הוא דלק לנשמה.
אגב, פעם קראתי מחקר על אמנים דווקא (ולא על הורים יחידניים בכלל!), שמצא שהרבה מהיצירתיות שלהם נולדה דווקא מתוך תקופות של בידוד יחסי. (מקור: Sandage, S. J., & Wiens, J. R. (2001). The place of solitude in a scientific psychology of religion. The International Journal for the Psychology of Religion, 11(4), 249-269.) זה גרם לי לחשוב, אולי אנחנו, ההורים היחידניים, יכולים ללמוד מזה משהו?
רגע, אז אני צריכה ליהנות מהבדידות שלי?
לא בהכרח. אבל אני יכולה ללמוד להכיל אותה. להבין שהיא חלק מהחיים, ולא משהו שצריך לברוח ממנו. וזה לא קל, אני יודעת. אני זוכרת את הפעמים שבהן הרגשתי שאני טובעת בתוך הבדידות, שאין לי עם מי לדבר, שאין מי שיבין.
אבל דווקא ברגעים האלה, גיליתי את הכוח שלי. את היכולת שלי לנחם את עצמי, לייעץ לעצמי, לאהוב את עצמי. וזה, חברים, זה שיעור שלא הייתי מקבלת בשום דרך אחרת.
אז נכון, אני עדיין מתגעגעת לפעמים לפרטנר, למישהו לחלוק איתו את הגידול של הילדה שלי. אבל אני גם מודה על הזמן לבד הזה, כי הוא לימד אותי להיות חזקה יותר, עצמאית יותר, מודעת יותר לעצמי.
וזה לא אומר שאני לא צריכה עזרה. להפך, אני חושבת שהורים יחידניים צריכים לתמוך אחד בשני, לחלוק את הקשיים והניצחונות שלהם. אבל בסופו של דבר, אנחנו לבד במסע הזה. ואם כבר לבד, אז לפחות שנהיה לבד עם עצמנו בשלום.
אני עדיין לומדת. עדיין עושה טעויות. אבל אני גם גאה בדרך שעברתי, ובאישה שהפכתי להיות. ואולי, רק אולי, הבדידות הזאת היא לא קללה, אלא ברכה בתחפושת.
אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני הולכת לתכנן לעצמי חצי שעה של שקט מוחלט עם כוס תה חם. מי מצטרף אלי בדמיון? איך אתן מנצלות את רגעי הסינגלטון שלכן?
