אני זוכרת את הרגע הזה בבהירות מצמררת. הייתי בת 28, בהריון ראשון, קוראת ספרי הדרכה להורים בערך כמו שאחרים קוראים הורוסקופ. הכל נראה הגיוני על הנייר: שינה, תזונה, התפתחות. אבל אז נתקלתי במשפט אחד שגרם לי לעצור: "ההורות שלך היא השתקפות של ההורות שקיבלת". זה הכה בי כמו רעם ביום בהיר.
האם אני באמת מוכנה להעביר הלאה דפוסי התנהגות שלא אהבתי בעצמי? האם אני באמת מכירה את עצמי מספיק כדי לדעת מה אני עושה?
התשובה הייתה מפחידה: לא.
ואז הבנתי משהו חשוב. לפני שאני הופכת לאמא, אני צריכה להיות קודם כל אמא לעצמי.
נשמע קלישאתי? אולי. אבל תחשבו על זה רגע. איך אפשר להציע לילד אהבה безусловная, אם אתם בעצמכם מתקשים להעניק לעצמכם חמלה?
המסע הזה לגילוי עצמי הוא לא מותרות, הוא הכרח. אני מודה, בהתחלה חשבתי שזה יהיה קל. כמה מדיטציות, קצת יוגה, הכל יהיה בסדר. צחקתי על עצמי אחר כך.
מה זה בכלל "להיות הורים לעצמנו"?
דמיינו את הילד הפנימי שלכם. אותו חלק בכם שעדיין זוכר מה זה אומר להיות פגיע, תלוי, חסר אונים. זה החלק שמגיב בעוצמה כשמשהו מזכיר לו חוויה לא נעימה מהעבר. זה החלק שזקוק לביטחון, להכלה, ולגבולות ברורים.
להיות הורים לעצמנו, זה לקחת אחריות על הטיפול באותו ילד פנימי. זה אומר לזהות את הצרכים שלו, להקשיב לו, להעניק לו את מה שהוא צריך – גם אם זה אומר לצאת מאזור הנוחות.
אבל רגע, מאיפה מתחילים? הרי לא קיבלנו מדריך הוראות איך לגדל את עצמנו.
אחד המקורות המעניינים שמצאתי, הוא דווקא ספר של בודהיסטית בשם פמה צ'ודרון, "When Things Fall Apart". היא מדברת על איך להתמודד עם קשיים, לא דרך בריחה או התכחשות, אלא דרך קבלה רדיקלית. המסר העיקרי שלה: "הדרך היחידה לצאת ממנה, היא לעבור דרכה".
והיא צודקת. ניסיתי להתעלם מהקשיים שלי שנים. אבל רק כשהתחלתי להסתכל להם בעיניים, באמת התחלתי לרפא.
להכיר את הפצעים שלנו: לא לפחד להתבונן פנימה
השלב הראשון בלהיות הורים לעצמנו, הוא לזהות את הפצעים שלנו. מה הם הטריגרים שלנו? אילו תגובות רגשיות חוזרות על עצמן? מאיפה הן מגיעות?
אני מודה, זה היה תהליך כואב. גיליתי שאני מאוד ביקורתית כלפי עצמי, בגלל ביקורת שספגתי בילדות. גיליתי שאני מתקשה לבטא כעס, כי לימדו אותי שכעס זה "לא יפה". גיליתי שאני נוטה לרצות אחרים על חשבון הצרכים שלי, כי פחדתי לאבד את האהבה שלהם.
התסכול היה עצום. הרגשתי תקועה בלופ אינסופי של התנהגויות לא בריאות. האם זה בכלל אפשרי להשתנות?
פסיכולוגית התפתחותית בשם אליס מילר, בספרה "הדרמה של הילד המחונן", טוענת שרבים מאיתנו נושאים איתנו פצעים רגשיים עמוקים מהילדות, שמשפיעים עלינו באופן לא מודע. לדבריה, הדרך היחידה לרפא את הפצעים האלה היא לתת להם מקום, להרגיש אותם, ולעבד אותם.
זה אומר לא לפחד לבכות, לכעוס, להתאבל על מה שאיבדנו. זה אומר להרשות לעצמנו להרגיש את כל קשת הרגשות, בלי לשפוט את עצמנו.
לסלוח לעצמנו: לאפשר מרחב לטעויות
אחד האתגרים הגדולים ביותר בלהיות הורים לעצמנו, הוא ללמוד לסלוח לעצמנו. כולנו עושים טעויות, כולנו אומרים דברים שאנחנו מצטערים עליהם, כולנו מתנהגים לפעמים בצורה לא מיטיבה.
אבל במקום להלקות את עצמנו על הטעויות שלנו, אנחנו יכולים לבחור להסתכל עליהן כהזדמנויות ללמידה ולצמיחה. אנחנו יכולים לבחור ללמוד ממה שקרה, ולעשות אחרת בפעם הבאה.
זה לא אומר להתעלם מהטעויות שלנו או להצדיק אותן. זה אומר לקבל אותן כחלק מהחוויה האנושית, ולסלוח לעצמנו על כך שאנחנו לא מושלמים.
כי הילד הפנימי שלנו זקוק לנו שנאמין בו, גם כשהוא טועה. הוא זקוק שנתמוך בו, שנחבק אותו, ושנגיד לו: "זה בסדר, אנחנו נעבור את זה ביחד".
להציב גבולות: ללמוד להגיד "לא"
להיות הורים טובים, זה גם להציב גבולות. זה אומר ללמוד להגיד "לא" לדברים שלא משרתים אותנו, לאנשים שמנצלים אותנו, ולסיטואציות שמזיקות לנו.
זה לא תמיד קל. פעמים רבות אנחנו מרגישים אשמים או לא נעימים כשאנחנו אומרים "לא". אנחנו מפחדים לאכזב אחרים, לאבד את האהבה שלהם, או להיתפס כאגואיסטים.
אבל האמת היא, שלהציב גבולות זה לא אגואיסטי. זה מעשה של אהבה עצמית. זה אומר שאנחנו מעריכים את עצמנו, שאנחנו מכבדים את הצרכים שלנו, ושלא ניתן לאחרים לדרוך עלינו.
אני זוכרת פעם אחת, כשחברה ביקשה ממני טובה גדולה, ממש בתקופה עמוסה שלי. הרגשתי שאני חייבת לעזור לה, אבל ידעתי שאם אסכים, אני אקרוס. הסברתי לה שאני מצטערת, אבל אני פשוט לא יכולה. היא כעסה בהתחלה, אבל בסוף היא הבינה. וזה היה שיעור חשוב בשבילי: לפעמים, הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות בשביל אחרים, זה לדאוג לעצמנו.
ההורות כהזדמנות לצמיחה: מסע משותף
המסע להיות הורים לעצמנו הוא לא חד פעמי. זה תהליך מתמשך, שלוקח זמן ומאמץ. אבל זה שווה את זה. כי כשאנחנו מטפלים בעצמנו, אנחנו הופכים להורים טובים יותר לילדים שלנו.
ההורות היא הזדמנות לצמיחה משותפת. כשאנחנו מתבוננים בילדים שלנו, אנחנו יכולים ללמוד הרבה על עצמנו. אנחנו יכולים לראות את החוזקות שלנו, את החולשות שלנו, ואת הדפוסים שלנו.
אנחנו יכולים לבחור לשבור את הדפוסים שלא משרתים אותנו, ולבנות דפוסים חדשים, בריאים יותר. אנחנו יכולים לבחור להיות ההורים שתמיד רצינו להיות, לא רק עבור הילדים שלנו, אלא גם עבור עצמנו.
ולסיום, שאלה שאני עדיין שואלת את עצמי: האם אנחנו באמת יכולים לרפא את הפצעים שלנו לגמרי, או שאנחנו רק לומדים לחיות איתם בצורה טובה יותר? אני עדיין מחפשת את התשובה. מה אתן חושבות?
