הכישלון שלימד אותי לאהוב: כשהלב נשבר, הנשמה מתרחבת

קטגוריה: יחסים + משפחה
Read Time: 1 min
A young woman in her late 20s with long, curly blonde hair, looking directly at the camera with a warm, genuine smile. Her eyes are bright and full of life.
כשהאהבה כואבת: איך הפרידה שלי לימדה אותי מהי אהבה אמיתית - ואיך לאהוב את עצמי לפני שאוהבים אחרים.

האמת? חשבתי שאני יודעת מה זו אהבה. קומדיות רומנטיות, ספרי התבגרות, אפילו שירי אהבה של אייל גולן - הכל היה נראה לי די ברור. הייתי בטוחה שאם אמצא את ה"אחד", הכל יסתדר מעצמו. נאיבית, אני יודעת. אבל ככה זה כשאת בת 22 וחושבת שאת מבינה את העולם.

אז פגשתי את א', והוא היה, לפחות בהתחלה, כל מה שאי פעם חלמתי עליו. מצחיק, אינטליגנטי, רגיש. הכל התנהל כמו בסרט. עד שהמציאות טפחה לי בפנים.

הקשר שלנו היה רכבת הרים של אגו, ציפיות לא ממומשות, ואינסוף ויכוחים קטנוניים שהסלימו למלחמות עולם. הייתי מותשת, אבל התעקשתי להחזיק מעמד. הרי "לא מוותרים על אהבה", לא?

אבל אז הבנתי משהו: אולי האהבה האמיתית היא דווקא היכולת להרפות.

הפרידה מא' הייתה קשה. בכיתי, כעסתי, והאשמתי את עצמי בכל צורה אפשרית. אבל אחרי כמה שבועות, משהו התחיל להשתנות. התחלתי להסתכל פנימה, לשאול את עצמי שאלות קשות.

מה באמת חיפשתי באהבה? האם באמת הכרתי את עצמי?

פרופ' ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, כותבת בספרה "מתנות הנְיאוּת" על החשיבות של חמלה עצמית וחוסן נפשי כדי ליצור קשרים אותנטיים (Brown, B. (2010). The Gifts of Imperfection: Let Go of Who You Think You're Supposed to Be and Embrace Who You Are. Hazelden). הבנתי שעד אותו רגע, חיפשתי באהבה אישור חיצוני, מישהו שימלא את החללים הריקים בתוכי. אבל זה לא עובד ככה.

הכישלון עם א' לא היה סוף העולם. הוא היה שיעור. שיעור על חמלה עצמית, על גבולות, ועל ההבנה שאני צריכה לאהוב את עצמי לפני שאוכל לאהוב מישהו אחר באמת.

אז מה עשיתי אחרת? הנה כמה דברים שלמדתי, בדרך הקשה:

  • הגדרתי גבולות ברורים: למדתי להגיד "לא" כשמשהו לא הרגיש לי נכון, גם אם זה אומר לאכזב את הצד השני. זה לא אומר שאני אנוכית, זה אומר שאני מכבדת את עצמי.

  • הפסקתי לרצות את כולם: ניסיתי תמיד לרצות את א', להתאים את עצמי לציפיות שלו. אבל בסוף, איבדתי את עצמי בדרך. הבנתי שאני לא יכולה להיות הכל בשביל כולם, וזה בסדר.

  • טיפחתי את הקשר עם עצמי: התחלתי לעשות דברים שאני אוהבת, לבד. קראתי ספרים, ציירתי, יצאתי לטיולים בטבע. גיליתי שאני נהנית מהחברה של עצמי, וזה שינה הכל.

  • למדתי לבקש עזרה: פעם חשבתי שזה סימן לחולשה לבקש עזרה. אבל הבנתי שזה סימן לאומץ. התחלתי לדבר עם חברות, עם משפחה, אפילו עם מטפלת. זה עזר לי לעבד את הרגשות שלי ולראות את הדברים בפרופורציה.

ומה שמצחיק? אחרי שהתחלתי לאהוב את עצמי, האהבה האמיתית התחילה לזרום אלי בקלות. לא חיפשתי אותה בכוח, היא פשוט הגיעה.

פגשתי את ב', והקשר שלנו שונה לחלוטין מהקשר עם א'. אין דרמות, אין ציפיות לא מציאותיות, יש רק כבוד, תקשורת פתוחה, והמון אהבה עצמית.

אני לא אומרת שהכל מושלם. יש לנו אתגרים, כמו לכל זוג. אבל אנחנו מתמודדים איתם יחד, כצוות. כי למדתי שאפשר לאהוב בלי לאבד את עצמי בדרך.

אפילו הספר "האומנות העדינה של לא לשים זין" של מארק מנסון (Manson, M. (2016). The Subtle Art of Not Giving a Fck: A Counterintuitive Approach to Living a Good Life*. HarperOne) עזר לי להבין שחשוב להתמקד במה שבאמת חשוב לי ולהפסיק לרצות את כולם.

אז מה אני רוצה שתקחי מכל הסיפור הזה?

  • אהבה עצמית היא לא אגואיזם, היא הכרח.

  • כישלונות הם הזדמנויות לצמיחה.

  • האושר שלך לא תלוי באף אחד אחר.

ואולי, רק אולי, האהבה הכי גדולה שתמצאי אי פעם היא האהבה שלך לעצמך.

אני עדיין לומדת, עדיין טועה, עדיין גדלה. אבל אני יודעת דבר אחד בוודאות: אני אוהבת את מי שאני הופכת להיות.

מה לגביך? איזה כישלון לימד אותך משהו על אהבה? שתפי אותי!