אוקיי, בואו נדבר על דינמיקה משפחתית. אבל לא מהסוג שקראתם עליו בספרים העבים בפסיכולוגיה. אני מדברת על הדבר האמיתי, המבולגן, לפעמים מצחיק עד דמעות ולפעמים מעצבן עד כאב.
התחלתי לחשוב על זה כש...
אני זוכרת את עצמי יושבת בארוחת שישי, מסתכלת על אחי הקטן (שכבר ממש לא קטן), ופתאום קלטתי משהו: הוא כבר לא הילד הקטן שצריך להגן עליו. הוא גבר צעיר, עצמאי, עם דעות משלו. ופתאום הרגשתי... מי אני בכל הסיפור הזה?
פעם הייתי "האחות הגדולה", המגוננת, זאת שיודעת הכל. עכשיו? אני לא בטוחה. והאמת? זה קצת הלחיץ אותי.
הבנתי שהדינמיקה המשפחתית שלנו, כמו כל מערכת יחסים, היא לא סטטית. היא זזה, משתנה, מתפתחת. ואם אנחנו לא זזים איתה, אנחנו פשוט נשארים מאחור.
פרופ' ג'ודית האריס, בספרה המטלטל "The Nurture Assumption", טוענת שההשפעה של ההורים על עיצוב האישיות של הילדים קטנה בהרבה ממה שנהוג לחשוב, ושהקבוצה החברתית משחקת תפקיד מרכזי. זה גרם לי לחשוב - אם ההורים הם לא הכל, אז מה התפקיד שלנו כאחים, דודים, בני דודים?
התפקיד שלי במשפחה – מתי הוא כבר לא שלי?
בואו נהיה כנים, כולנו קצת תקועים בתפקיד שלנו במשפחה. אני, כאמור, הייתי "האחות הגדולה". אחותי היא "הילדה הטובה". ואחי הקטן... נו, אתם כבר יודעים.
אבל מה קורה כשהילדה הטובה רוצה להיות קצת פחות טובה? או כשהאחות הגדולה רוצה להוריד קצת את המגננה?
זו שאלה חשובה ששווה לעצור רגע ולחשוב עליה.
לפני כמה שנים קראתי ראיון עם מטפלת משפחתית שאמרה משהו שנחרט לי בראש: "משפחה בריאה היא משפחה שמאפשרת שינוי". זה לא אומר שצריך לזרוק הכל ולצאת למסע גילוי עצמי בהודו (אף על פי שגם זה נשמע לא רע...), אלא פשוט להיות פתוחים לאפשרות שהתפקידים שלנו ישתנו.
למשל, אולי אמא שלי, שתמיד הייתה הסמכות הבלעדית בנושאי בישול, יכולה לתת לי לנסות להכין את החמין לשבת. ואולי אבא שלי, שתמיד היה ה"גנרל" של הבית, יכול לבקש ממני עזרה בסידור הגינה.
זה לא קל, אני יודעת. לפעמים זה אפילו מפחיד. כי זה אומר לוותר קצת על השליטה, להודות שאנחנו לא יודעים הכל, לתת לאחרים לקחת את המושכות.
ומה קורה כשמשהו לא עובד?
כאן אני חייבת להיות כנה – לא תמיד זה עובד חלק. היו לי לא מעט התנגשויות עם המשפחה שלי בנוגע לתפקידים האלה.
אני זוכרת פעם שניסיתי לייעץ לאחי בנושא קריירה, וזה נגמר בצעקות ובטריקת דלת. זה גרם לי לחשוב – אולי אני לא באמת יודעת מה הכי טוב בשבילו. אולי אני צריכה פשוט להיות שם בשבילו, להקשיב, לתמוך, בלי לנסות "לתקן" אותו.
ד"ר ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, כתבה רבות על החשיבות של חמלה עצמית. היא טוענת שאחד המכשולים הגדולים ביותר לצמיחה אישית הוא הפחד מכישלון. וזה נכון גם לגבי דינמיקה משפחתית. אם אנחנו מפחדים לטעות, אנחנו לא נאפשר לעצמנו ללמוד ולגדול.
אז מה עושים? איך מנווטים את המים הסוערים האלה של תפקידים משפחתיים משתנים?
אני חושבת שהתשובה טמונה בתקשורת. לא תקשורת שטחית של "מה שלומך?", אלא תקשורת עמוקה, כנה, שמבוססת על הקשבה אמיתית.
תקשורת שמאפשרת לנו להגיד "אני לא יודע/ת", "אני טועה", "אני מפחד/ת".
תקשורת שמאפשרת לנו לבקש עזרה, להציע עזרה, לקבל עזרה.
ומה אם זה לא מספיק?
גם זה בסדר. לפעמים, למרות כל המאמצים, יש דברים שלא מצליחים להשתנות. לפעמים, אנחנו פשוט צריכים לקבל את זה שהמשפחה שלנו היא כמו שהיא, עם כל היתרונות והחסרונות שלה.
השאלה היא, מה אנחנו עושים עם זה?
האם אנחנו נותנים לזה להגדיר אותנו? או שאנחנו לוקחים את האחריות על החיים שלנו ויוצרים לעצמנו את התפקיד שאנחנו רוצים שיהיה לנו?
אני מודה, אני עדיין לומדת. עדיין עושה טעויות. עדיין מתרגזת על המשפחה שלי לפעמים. אבל אני גם מנסה להיות יותר סבלנית, יותר מבינה, יותר פתוחה.
ואולי זה כל הסיפור. אולי המטרה היא לא למצוא את התפקיד המושלם, אלא פשוט להיות שם, אחד בשביל השני, לא משנה מה.
וזה, אני חושבת, יותר חשוב מכל תפקיד אחר.
אז מה התפקיד שלך במשפחה שלך? והאם את מרוצה ממנו? אשמח לשמוע את המחשבות שלך בתגובות.
