אוי, המפגש המשפחתי הגדול. רק המחשבה על זה יכולה להעלות לי לחץ דם. אני יודעת, אני יודעת, זה אמור להיות זמן של שמחה, חיבור וזכרונות. אבל בואו נהיה אמיתיים, לפעמים זה יותר כמו שדה מוקשים רגשי. אני נעמה, ואני כאן כדי לשתף אתכם בטריקים שלי לשרוד, ואפילו ליהנות מהאירוע הזה. כן, שמעתם נכון, ליהנות!
הטעות שלמדתי בדרך הקשה
פעם, הייתי מגיעה למפגשים האלה מוכנה לקרב. מצוידת בהגנות מילוליות, מטענים של ציניות וציפייה נמוכה במיוחד. ניסיתי להיות "מעל זה", אבל בפנים, הייתי סופגת כל הערה, כל ביקורת, כל מבט שיפוטי. ואז, באיזה מפגש משפחתי אחד, דודה רחוקה (ששמה שמור במערכת) שאלה אותי בפעם המיליון מתי אני מתחתנת. במקום לענות בתגובה הצינית הרגילה שלי, פשוט חייכתי ואמרתי, "כשזה יקרה, את תהיי הראשונה לדעת!" והיא...חייכה בחזרה. זה היה רגע מכונן. הבנתי שאולי, רק אולי, אפשר לשנות את הדינמיקה.
ההבטחה שלי אליכם: תצאו מהמפגש הזה עם כלים פרקטיים להגנה עצמית, אבל יותר חשוב, עם גישה רגועה ואוהבת יותר.
השלב הראשון: הכנה מנטלית (לא, זה לא רק מדיטציה)
לפני שאתם אפילו אורזים מזוודה, קחו רגע לחשוב מה אתם מצפים מהמפגש. האם אתם מצפים לביקורת על הבחירות שלכם בחיים? להשוואות בין בני דודים? למריבות פוליטיות סוערות? אם אתם יודעים מה הולך לקרות, אתם יכולים להתכונן מראש.
אבל הנה הטוויסט: אל תתכוננו להגן על עצמכם. תתכוננו להקשיב. כן, שמעתם נכון. הקשיבו באמת למה שאנשים אומרים. לעיתים קרובות, מה שנשמע כמו ביקורת הוא בעצם ניסיון ליצור קשר, או פשוט ביטוי של חרדה. מחקרים בפסיכולוגיה חברתית (כמו זה של ד"ר ברנה בראון על פגיעות) מראים שכאשר אנחנו ניגשים לשיחה עם כוונה אמיתית להבין, אנחנו יכולים להפחית את המתח ולהגביר את החיבור.
מחשבה באמצע הדרך: זה לא אומר שאתם צריכים לספוג הכל בשקט. זה רק אומר שאתם יכולים לבחור איך להגיב.
השלב השני: בחירת הקרבות שלכם (או: מתי לשתוק ומתי לדבר)
לא כל הערה דורשת תגובה. לא כל ויכוח שווה את המאמץ. תשאלו את עצמכם: האם התגובה שלי תשפר את המצב? האם זה חשוב לי מספיק כדי להשקיע אנרגיה בוויכוח? אם התשובה היא "לא", תנו לזה לחלוף. לפעמים, החוכמה הגדולה ביותר היא לדעת מתי לשתוק.
אבל מה אם מישהו חוצה גבולות? כאן נכנס לתמונה כלי שפיתחתי בעצמי: "טכניקת העברת הנושא". זה עובד ככה: מישהו אומר משהו פוגעני, ואתם מגיבים בצורה ניטרלית לחלוטין, ואז משנים את הנושא. לדוגמה:
דודה מעירה: "אוי, את עדיין עובדת באותו מקום? חשבתי שתתקדמי יותר."
אתם: "כן, יש שם אתגרים מעניינים. אגב, ראית את הסרט החדש של [שם במאי]? שמעתי שהוא מדהים."
השלב השלישי: מציאת נקודות אור (אפילו אם הן קטנות)
אני יודעת, זה נשמע קיטשי, אבל זה עובד. תנסו למצוא משהו אחד שאתם אוהבים במפגש הזה. אולי זה האוכל של סבתא, אולי זה הסיפורים המשעשעים של דוד, אולי זה פשוט ההזדמנות לראות את הילדים משחקים יחד. תתמקדו בדברים החיוביים, ותזכירו לעצמכם למה בכלל הגעתם לשם.
תובנה לא מושלמת: לא כל המפגשים המשפחתיים יהיו מושלמים. לפעמים, פשוט צריך לשרוד.
השלב הרביעי: תכנון אסטרטגיות יציאה (כי גם גיבורים צריכים הפסקה)
תכננו מראש איך אתם הולכים לקחת הפסקות מההמולה. אולי זה טיול קצר בחוץ, אולי זה שיחה טלפונית עם חבר, אולי זה פשוט להסתתר בשירותים לכמה דקות. מה שחשוב זה לתת לעצמכם זמן להירגע ולהתאושש. אני גיליתי שספר טוב ואוזניות הן הציוד הישרדותי האולטימטיבי.
חיבור רגשי: זכרו, אתם לא חייבים להוכיח כלום לאף אחד. אתם מספיקים בדיוק כמו שאתם.
הסוף, או בעצם ההתחלה
אז, האם זה יעבוד תמיד? כמובן שלא. אבל אני מקווה שהטיפים האלה יעזרו לכם לגשת למפגש המשפחתי הבא עם קצת יותר ביטחון עצמי וחמלה עצמית. זכרו, אתם לא לבד במערכה הזאת. כולנו מנסים לשרוד את המפגשים המשפחתיים שלנו, כל אחד בדרכו שלו.
ועכשיו, אני באמת רוצה לשמוע מכם. מה האסטרטגיות שלכם לשרוד את המפגשים האלה? האם יש לכם טיפים נוספים לשתף? בואו נתמוך אחד בשני, ונעשה את הדבר הזה קצת יותר נסבל (ואולי אפילו מהנה!).
