אני זוכרת את הפעם הראשונה שניסיתי באמת להקשיב. לא להקשיב כדי לענות, לא כדי לחכות לתורי לדבר, אלא פשוט להקשיב. זה היה בפגישה עם חברה טובה, נועה, שהייתה בעיצומו של משבר. ישבתי מולה, מוכנה עם כל העצות הטובות שלי, ואז עצרתי. ממש עצרתי. אמרתי לעצמי: "נעמה, תשתקי. תקשיבי".
האמת? זה היה קשה. ממש קשה. הרגשתי שאני חייבת להגיד משהו, להציע פתרון, להוכיח שאני שם בשבילה. אבל ככל שהקשבתי יותר, הבנתי שהיא לא צריכה את הפתרונות שלי. היא צריכה שאני אשמע אותה. שתדע שאני שם.
ואז גיליתי משהו מדהים: כשאני באמת מקשיבה, אני שומעת דברים שלא שמעתי קודם. לא רק את המילים, אלא גם את הרגשות, את הפחדים, את התקוות שמסתתרים מאחוריהן. הבנתי כמה פעמים בחיי לא באמת הקשבתי, אלא רק חיכיתי לתורי.
אז מה למדתי? שהקשבה היא לא מיומנות טכנית, אלא אמנות. אמנות שדורשת סבלנות, הקשבה פנימית ויכולת לשים את עצמך בצד.
האם הקשבה היא באמת כל כך נדירה בימינו?
לפי מחקר שפורסם ב-Harvard Business Review, רוב האנשים חושבים שהם מקשיבים טובים, אבל בפועל הם הרבה פחות טובים ממה שהם חושבים. (מקור: HBR, "The Power of Listening"). זה לא מפתיע, נכון? אנחנו חיים בעולם רועש, תחרותי, שבו כולם מנסים להשמיע את קולם. קל מאוד להיסחף לתוך הרעש הזה ולשכוח איך להקשיב.
אבל הנה משהו מעניין: הפסיכולוגית החברתית ארין וסטראס טוענת שהיכולת להקשיב לאחרים קשורה קשר ישיר ליכולת שלנו להקשיב לעצמנו. (מקור: Brené Brown, "Daring Greatly"). אם אנחנו לא יודעים להקשיב לקול הפנימי שלנו, יהיה לנו קשה מאוד להקשיב לאחרים.
אז איך מתחילים לפתח את האמנות האבודה של ההקשבה?
אני מודה, גם אני נופלת בזה לפעמים. אני מוצאת את עצמי חושבת על משהו אחר בזמן שמישהו מדבר איתי, או מנסה לגבש תשובה עוד לפני שהוא סיים את המשפט. זה קורה לכולנו.
אבל מה שעוזר לי לחזור למסלול זה להזכיר לעצמי את הדבר הבא:
- להתמקד באדם שמדבר. להניח את הטלפון בצד, לכבות את המחשבות ולהתרכז במה שהוא אומר.
- לנסות להבין את נקודת המבט שלו. לשאול שאלות שמבהירות את מה שהוא מרגיש וחווה.
- להימנע משיפוטיות. לקבל את מה שהוא אומר בלי לשפוט או לבקר.
- להיות נוכח ברגע. להקשיב עם כל החושים, לא רק עם האוזניים.
רגע של כנות: האם אפשר להקשיב לכולם?
האמת? לא. יש אנשים שקשה לנו להקשיב להם, בין אם זה בגלל שהם מעצבנים אותנו, משעממים אותנו או פשוט מזכירים לנו דברים שאנחנו לא רוצים לחשוב עליהם. וזה בסדר.
העניין הוא להיות מודעים לזה. לדעת מתי אנחנו לא באמת מקשיבים ומתי אנחנו צריכים לקחת הפסקה. לפעמים, הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות בשביל מישהו זה להגיד לו: "אני מצטער/ת, אני לא יכול/ה להקשיב לך עכשיו. אני צריך/ה קצת זמן לעצמי".
אבל אל תטעו: ההקשבה היא לא רק מיומנות חברתית חשובה, אלא גם כלי עוצמתי לשיפור מערכות יחסים, פיתוח קריירה ואפילו שיפור הבריאות הנפשית.
הפתעה! הקשבה יכולה לשנות את החיים.
תחשבו על זה: כשאתם באמת מקשיבים למישהו, אתם נותנים לו מתנה. אתם נותנים לו את ההרגשה שהוא נראה, שהוא נשמע, שהוא חשוב. וזה, בתורו, גורם לו להרגיש יותר קרוב אליכם, יותר בטוח איתכם, יותר פתוח אליכם.
זה מעגל קסמים. ככל שאנחנו מקשיבים יותר, אנחנו מקבלים יותר. אנחנו מקבלים יותר אמון, יותר כבוד, יותר אהבה. ואז, אנחנו הופכים להיות אנשים טובים יותר, חברים טובים יותר, בני זוג טובים יותר.
אז בפעם הבאה שאתם מדברים עם מישהו, אני מזמינה אתכם לעצור לרגע ולשאול את עצמכם: "האם אני באמת מקשיב/ה?"
ואם התשובה היא לא, אולי זה הזמן להתחיל ללמוד את האמנות האבודה של ההקשבה. כי מי יודע, אולי זה הדבר שישנה את החיים שלכם.
אני עדיין לומדת. כל יום הוא שיעור חדש. אבל מה שלמדתי עד כה שינה את האופן שבו אני מתקשרת, מבינה ואוהבת. והמסע הזה רק התחיל.
אז מה דעתכם? מה החוויה שלכם עם הקשבה? שתפו אותי בתגובות – אשמח לשמוע (באמת!).
