אני זוכרת את הפעם הראשונה שבאמת הבנתי את זה. הייתי אחרי לידה, מותשת אבל מאושרת, וטוטאלית שם בשביל הקטנה שלי. אבל בתוך כל האושר הזה, הרגשתי שאני נעלמת. לא במובן רע, אלא במובן שאני פשוט... לא שם.
זה לא היה דיכאון אחרי לידה, תודה לאל. זה היה משהו אחר, עמוק יותר. זו הייתה ההבנה המטלטלת שתוך כדי שאני יוצרת מרחב בטוח ואוהב ליצור החדש, אני שכחתי ליצור מרחב לעצמי.
אז מה עושים? איך יוצרים מרחב לעצמנו, כשאנחנו כל כך עסוקות ביצירת מרחב לאחרים? איך מוצאים את ה"אני" בתוך ה"אנחנו"?
האם בכלל אפשר להיות "הכל" בשביל כולם? (רמז: לא)
כולנו מכירות את זה. אנחנו רוצות להיות האמא הכי טובה, בת הזוג הכי תומכת, חברה טובה, עובדת מצטיינת... הרשימה אינסופית. והאמת? זה לא אפשרי. ניסיון להיות "הכל" בשביל כולם מוביל לשחיקה, תסכול וחוסר סיפוק. במילים אחרות, אנחנו מאבדות את עצמנו בדרך.
קחו לדוגמה מחקר של אוניברסיטת ברקלי, שגילה שנשים הנוטות ל"מחמאה אנשים" (people-pleasing) נוטות יותר לחוות חרדה ודיכאון (Schwartz, S. J., et al. (2011). "Going along to get along: The relational context of familism and adjustment among Latina/o adolescents." Journal of Family Psychology, 25(4), 526.). זה הגיוני, לא? כשאת כל הזמן מנסה לרצות אחרים, את שוכחת לשאול את עצמך מה את רוצה.
הנה משהו שלמדתי בדרך הקשה: זה לא אגואיסטי לשים את עצמך במקום הראשון. זה הכרחי. אחרת, לא יהיה לך מה לתת לאחרים.
אבל זה לא פשוט כמו שזה נשמע, נכון?
"אבל איך אני עושה את זה? זה מרגיש כל כך אגואיסטי!"
זו השאלה שתמיד עולה. ואני מבינה אותה. גדלנו בחברה שמלמדת אותנו שנתינה לאחרים זה ערך עליון, וש"לוותר" זה משהו טוב. אבל יש הבדל בין נתינה מתוך בחירה לבין נתינה מתוך חובה.
הנה משהו שאולי יפתיע אותך: אחת התובנות הכי משמעותיות שלי הגיעה דווקא מסדרה דוקומנטרית על חיי דבורים. כן, דבורים! למדתי שהדבורה הפועלת, שמקדישה את כל חייה לכוורת, עושה את זה לא רק מתוך אלטרואיזם, אלא גם מתוך צורך הישרדותי. הכוורת היא הבית שלה, והיא חלק בלתי נפרד ממנה. אנחנו, כמו הדבורים, זקוקות לקהילה, אבל גם למרחב אישי.
אז איך מוצאים את האיזון העדין הזה? איך יוצרים מרחב לעצמנו בלי להרגיש אשמה?
צעדים קטנים למרחב גדול: התחלה איטית היא המפתח
אני לא מדברת על מהפכות. אני מדברת על צעדים קטנים, יומיומיים, שיוצרים שינוי מצטבר. זה יכול להיות 15 דקות של מדיטציה בבוקר, הליכה קצרה בטבע, שיחה עם חברה טובה, או אפילו סתם קריאת ספר טוב.
הנה עוד משהו חשוב: ללמוד להגיד "לא". אני יודעת, זה מפחיד. אנחנו מפחדות לאכזב, להיראות לא נחמדות. אבל האמת היא שכשאת אומרת "לא" לאחרים, את אומרת "כן" לעצמך.
זה לא קל. היו לי הרבה רגעים של תסכול, של ספק עצמי. היו גם כישלונות. אבל למדתי שאפשר ללמוד מהם ולצמוח מהם.
למשל, פעם ניסיתי לקבוע לעצמי "יום חופש" פעם בשבוע. זה נשמע מעולה על הנייר, אבל בפועל זה גרם לי רק ליותר לחץ ואשמה. הבנתי שזה לא עובד בשבילי. אז שיניתי את הגישה. במקום יום שלם, התחלתי להקדיש לעצמי שעה או שעתיים ביום, לעשות משהו שאני באמת אוהבת. וזה עשה את כל ההבדל.
למצוא את השבט שלך: כי אף אחת לא צריכה לעבור את זה לבד
חשוב לזכור שאנחנו לא לבד. יש עוד נשים רבות שמתמודדות עם אותם אתגרים. למצוא את ה"שבט" שלך – את הנשים שמבינות אותך, שתומכות בך, שמעודדות אותך – זה קריטי.
אני מצאתי את השבט שלי בקבוצת תמיכה לנשים אחרי לידה. שם יכולתי לשתף בחששות שלי, בפחדים שלי, בתסכולים שלי, בלי שישפטו אותי. זה היה משחרר ומחזק.
חשוב גם לזכור שהמרחב האישי שלנו לא חייב להיות פיזי. הוא יכול להיות גם רגשי, מנטלי, או רוחני. זה יכול להיות המקום שבו את מרגישה בטוחה, מוגנת, ומוערכת. המקום שבו את יכולה להיות את עצמך, בלי פילטרים.
אז מה השורה התחתונה? אין פתרונות קסם. אין דרך אחת "נכונה" ליצור מרחב לעצמך בתוך יחד. אבל יש דרך אישית, שלך, שמתאימה לך ולצרכים שלך. וזה שווה את המאמץ.
ואולי, רגע לפני סיום, כדאי לשאול את עצמך: מה הדבר האחד הזה, הקטן, שאת יכולה לעשות היום, כדי ליצור קצת יותר מרחב לעצמך?
אני באמת סקרנית לשמוע. שתפי אותי בתגובות!
