אני זוכרת את הרגע הזה בבירור. עמדתי מול מדף עמוס לעייפה בסופר, מנסה להבין איזה חלב שקדים הכי פחות ישפיע על הקפה של הבוקר (כן, אני יודעת, קטנוני). אבל מתחת לפני השטח געשו מים סוערים של לחץ, חרדה, ותחושה שאני פשוט לא מספיק טובה. הבוסית שלי ציפתה ממני להרבה, הדירה הייתה מבולגנת, והזוגיות... טוב, בואו רק נגיד שהיא הייתה רחוקה מלהיות אידיאלית. וכל מה שרציתי היה פשוט לבכות.
אבל במקום לבכות, חייכתי למוכרת שעברה לידי, ושאלתי אותה איזה חלב שקדים היא ממליצה. זה נשמע כמו שאלה תמימה, נכון? אבל בפנים, הרגשתי שאני חושפת חלק פגיע בי. מה אם היא תחשוב שאני טיפשה? מה אם היא תסתכל עלי בזלזול?
אני חושבת שכולנו היינו שם. מרגישים מוצפים, חסרי אונים, אבל מפחדים לבקש עזרה. למה? כי לימדו אותנו שעזרה זה חולשה. שליטה זה כוח. אבל מה אם זה בדיוק הפוך?
האומץ לבקש עזרה בקול רם הוא לא סימן לחולשה. הוא סימן לאינטליגנציה רגשית. זה להבין את המגבלות שלך, ולהיות מספיק אמיץ כדי לפנות לאחרים. זה להכיר בכך שאנחנו לא אמורים לעשות הכל לבד.
אז איך עושים את זה? איך עוברים ממצב של פחד לבקש עזרה למצב של קבלה שלה כחלק נורמלי ובריא מהחיים?
הצעד הראשון: להבין למה אנחנו מפחדים
פחד מבקשת עזרה נובע לרוב משילוב של גורמים. אחד הנפוצים ביותר הוא הפחד משיפוטיות. אנחנו חוששים מה יחשבו עלינו אם נבקש עזרה. האם יראו בנו חלשים, לא מוצלחים, או מטומטמים? הפסיכולוגית החברתית ברנה בראון, שחקרה לעומק את נושא הבושה והפגיעות, טוענת שהפחד משיפוטיות הוא שורש הבעיה. אנחנו מעדיפים להסתיר את הקשיים שלנו מאשר להיות חשופים לביקורת.
אבל הנה טוויסט: האם חשבתם שאולי אחרים מרגישים בדיוק אותו הדבר? האם גם הם מפחדים לבקש עזרה?
הצעד השני: לשנות את נקודת המבט
במקום לראות בבקשת עזרה סימן לחולשה, נסו לראות בה כסימן לכוח. זה דורש אומץ להודות שאתם צריכים עזרה. זה דורש מודעות עצמית להבין מהם הגבולות שלכם. וזה דורש ביטחון עצמי להאמין שאחרים ישמחו לעזור לכם.
כאן נכנסת לתמונה הפילוסופיה הסטואית, שאחת מהאמנות הבסיסיות שלה היא להבין את מה שבשליטתנו לעומת מה שלא. אנחנו לא יכולים לשלוט במה שאחרים חושבים עלינו, אבל אנחנו יכולים לשלוט בתגובה שלנו. במקום לבזבז אנרגיה על דאגה לגבי שיפוטיות אפשרית, התמקדו בערך שתקבלו מהעזרה.
הצעד השלישי: להתחיל בקטן
אם קשה לכם לבקש עזרה, התחילו בקטן. בקשו עזרה ממשהו שאתם מרגישים בו בנוח, כמו חבר קרוב או בן משפחה. בקשו עזרה במשהו קטן, כמו להרים ארגז כבד או לתת עצה לגבי מתכון. ככל שתתרגלו לבקש עזרה בדברים קטנים, יהיה לכם קל יותר לבקש עזרה בדברים גדולים יותר.
הצעד הרביעי: להיות ספציפיים
כשאתם מבקשים עזרה, היו ספציפיים. אל תגידו סתם "אני צריך עזרה". תגידו "אני צריך עזרה עם X, ואני צריך את זה עד Y". ככל שתהיו יותר ספציפיים, כך יהיה קל יותר לאחרים לעזור לכם. וזה גם יראה להם שחשבתם על הבעיה שלכם ברצינות, ושאתם לא סתם מצפים שהם יפתרו לכם את הכל.
הצעד החמישי: להודות
תמיד תגידו תודה למי שעזר לכם. זה לא רק נימוס, זה גם מחזק את הקשר ביניכם. זה מראה שאתם מעריכים את העזרה שלהם, ושאתם לא לוקחים אותה כמובנת מאליה. מחקרים מראים שהודיה משפרת את הרווחה הנפשית שלנו, הן של נותן העזרה והן של המקבל.
אבל רגע, מה אם אף אחד לא רוצה לעזור לי? מה אם כולם עסוקים מדי, או סתם לא אכפת להם?
זה פחד אמיתי. אבל תחשבו על זה רגע: האם אי פעם סירבתם לעזור למישהו שבאמת היה צריך את זה? רוב הסיכויים שלא. רוב האנשים רוצים לעזור, אבל הם צריכים לדעת שאנחנו צריכים את זה.
אז בפעם הבאה שאתם מרגישים מוצפים, זכרו: האומץ לבקש עזרה הוא לא סימן לחולשה, אלא סימן לכוח. זה סימן שאתם מודעים לעצמכם, שאתם אמיצים, ושאתם מאמינים שאחרים ישמחו לעזור לכם.
ואם עדיין קשה לכם, תתחילו בלשאול שאלה על חלב שקדים בסופר. אולי תופתעו מכמה עזרה אתם יכולים לקבל.
עכשיו, אני תוהה, האם אתם מוכנים לנסות? איזה צעד קטן אתם יכולים לעשות היום כדי לבקש עזרה, ולשחרר קצת מהמשקל הזה שאתם סוחבים לבד? שתפו אותי, אני כאן כדי להקשיב.
