האמת? תמיד חשבתי ש"משחקי משפחה" זה קצת קלישאה. תמונות של משפחות מושלמות סביב שולחן, צוחקות בהרמוניה… זה נראה לי רחוק מהמציאות המשפחתית שלי כמו השמש מהירח.
הייתי בטוחה שהפתרון הוא משחק X או Y, משהו חדשני עם חוקים מורכבים שיגרום לכולם להיות מרותקים. אבל אז הבנתי משהו: זה לא המשחק. זה המשחקיות.
כן, קראתם נכון.
אחרי ניסיונות כושלים עם מונופול (שנגמר בריב עצום על כסף) ו"ארץ עיר" (שהילדים פשוט סירבו לשחק), הבנתי שחיבור אמיתי קורה לא כשמנסים בכוח "לשחק ביחד", אלא כשיוצרים מרחב שבו כיף להיות ביחד.
איך עושים את זה? בואו נצא למסע משותף.
הסוד הוא לא בלוח, אלא בלב (ובקצת יצירתיות)
חשבתם פעם למה ילדים כל כך אוהבים לשחק ב"כאילו"? הם לא צריכים משחקים יקרים או חוקים מסובכים. קופסת קרטון יכולה להיות טיל לחלל, מקל יכול להיות חרב. זה כוחה של הדמיון, והוא קיים גם אצלנו, המבוגרים. אנחנו פשוט שכחנו איך להשתמש בו.
פרופסור סטיוארט בראון, חוקר מוביל בתחום המשחק, טוען בספרו "Play: How it Shapes the Brain, Opens the Imagination, and Invigorates the Soul" (תרגום חופשי: "משחק: איך הוא מעצב את המוח, פותח את הדמיון וממריץ את הנשמה"), כי משחק הוא לא רק פעילות פנאי, אלא צורך בסיסי כמו שינה ותזונה. הוא מסייע לנו להתמודד עם לחץ, להיות יצירתיים ולשפר את היחסים שלנו עם אחרים.
אבל איך מתרגמים את התיאוריה הזו למעשה? הנה כמה תובנות שאספתי (בדרך הקשה):
- תשכחו מהחוקים (לפעמים): כן, שמעתם נכון. לפעמים, הדרך הכי טובה לחבר משפחה היא לשבור את החוקים. במשחק קופסה, אל תפחדו להמציא חוקים חדשים, לשנות את המטרה או פשוט להשתולל. העיקר הוא ליצור חוויה משותפת שמחה.
רגע של תובנה:* החוקים הם אמצעי, לא מטרה.
- תנו לילדים להוביל: הם המומחים למשחק! תנו להם לבחור את המשחק, להמציא את הכללים ולנהל את העניינים. זה יגרום להם להרגיש מוערכים ומעורבים, וגם יפתח את היצירתיות שלהם.
למה זה חשוב:* זה לא רק על המשחק, אלא על תחושת השייכות והמסוגלות.
- תורידו הילוך: לא צריך לתכנן ערב משחקים מושלם. לפעמים, כל מה שצריך זה 15 דקות של צחוק ספונטני. תפסו את הילדים כשאתם מכינים ארוחת ערב ותתחילו משחק "אני רואה משהו…" או פשוט תעשו פרצופים מצחיקים.
מחשבה באמצע הדרך:* האם אנחנו באמת צריכים עוד "פעילות מתוכננת"?
מעבר לקופסה: משחקים שמרפאים את הנשמה (ולא רק משעשעים)
אוקיי, אז הבנו שהמשחק הוא לא רק בידור. אבל איך משתמשים בו כדי ליצור חיבור אמיתי ועמוק יותר?
הנה כמה רעיונות שהצליחו אצלנו (וגם כמה שהתרסקו לרסיסים):
- ערב סיפורים משפחתי: כבו את הטלוויזיה, התיישבו במעגל וספרו סיפורים. כל אחד בתורו מוסיף משפט לסיפור, עד שהוא מגיע לסוף (מוזר ככל שיהיה). זה לא רק מצחיק, אלא גם מלמד אותנו להקשיב אחד לשני ולשתף פעולה.
ניסיון אישי:* ניסינו פעם לעשות סיפור היסטורי… זה נגמר בבלגן מוחלט של תקופות ואירועים, אבל הצחוק היה שווה הכל.
- אתגר צילום משפחתי: צאו לטיול בטבע או סתם ברחובות העיר ותנו לכל אחד מצלמה (או טלפון). תנו משימות צילום כמו "משהו שמח", "משהו עצוב", "משהו שמזכיר לי אותך". בסוף הטיול, שתפו את התמונות ותספרו למה בחרתם לצלם דווקא את הדבר הזה.
מקור מפתיע:* הפסיכולוגית החברתית, ד"ר סוזן פיסקה, טוענת בספרה "Social Cognition: From Brains to Culture" (תרגום חופשי: "קוגניציה חברתית: ממוח לתרבות") כי פעילויות יצירתיות משותפות מחזקות את תחושת הזהות הקולקטיבית ומטפחות אמפתיה.
- "מכונת הזמן" המשפחתית: הוציאו אלבומי תמונות ישנים או סרטוני וידאו ביתיים. ספרו סיפורים על התמונות, צחקו על התסרוקות המוזרות ותזכרו ברגעים המשותפים. זה לא רק משעשע, אלא גם מחזק את הקשר המשפחתי ומזכיר לנו מי אנחנו ומה חשוב לנו.
אזהרה חשובה:* היו מוכנים לכך שהילדים יגלו סודות מביכים מהעבר שלכם…
אז מה הלאה? (והאם בכלל יש תשובה אחת?)
אני לא יודעת מה יהיה ה"משחק" הבא שיחבר את המשפחה שלכם. אולי זה בכלל לא יהיה משחק במובן הקלאסי של המילה. אבל אני כן יודעת דבר אחד: משחק הוא לא תרופת פלא. הוא כלי, ואנחנו צריכים ללמוד איך להשתמש בו נכון.
השאלה היא לא "איזה משחק כדאי לנו לשחק?", אלא "איך אנחנו יכולים ליצור מרחב משפחתי שבו כיף לנו להיות אנחנו?".
תחשבו על זה.
ואם יש לכם רעיונות משלכם, שתפו אותם! אני תמיד שמחה ללמוד מטעויות של אחרים… סתם, צוחקת. אבל ברצינות, בואו נמשיך את השיחה הזו. מה עובד אצלכם?
