האמת? רבתי עם בן הזוג שלי לפני כמה ימים, ריב רציני. כזה שמשאיר טעם מר בפה ותחושה חמוצה בלב. חשבתי שאני יודעת בדיוק מה הבעיה, מי צודק ומי טועה. אבל אז, משהו קרה. משהו הפתיע אותי לגמרי.
הייתי תקועה בתוך מעגל האשמות הרגיל: "אתה תמיד עושה ככה!", "למה אתה אף פעם לא מקשיב לי?", אתם מכירים את זה. אבל הפעם, מתוך התסכול, עלתה לי שאלה אחרת: מה אם הריב הזה הוא לא רק על הכלים בכיור? מה אם הוא סימפטום למשהו עמוק יותר?
זה היה רגע מכונן. ממש כמו שאיינשטיין אמר פעם: "אי אפשר לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה שהשתמשנו בה כשיצרנו אותן."
הריבים שלנו, כמו של רבים, לעיתים קרובות נובעים מצרכים לא ממומשים. קראתי על זה בספר של ברנה בראון על חוסר פגיעות ואומץ – איך אנחנו מסתתרים מאחורי כעס כדי לא להראות חולשה. ובום! זה היכה בי. האם אני באמת כועסת על בן הזוג שלי על הכלים, או שאני כועסת על עצמי שלא ביקשתי עזרה, כי פחדתי להיראות חלשה?
תראו, אני טיפוס מאוד עצמאי. תמיד הייתי. לקחת אחריות, לסדר הכל, להראות שאני יכולה. אבל האם העצמאות הזו לא הפכה למחסום ביני לבין האדם שאני אוהבת? האם זה לא מנע ממני להיות פגיעה ולקבל תמיכה?
"הפגיעות היא לא חולשה," כתבה בראון. "זו הכוח הגדול ביותר שלנו." וואו.
הריב הזה, שהתחיל כמאבק כוח טיפשי, הפך לשיעור חשוב על תקשורת, על פגיעות ועל היכולת לבקש עזרה. הבנתי שאני צריכה ללמוד להניח את השריון שלי בצד. להודות שאני לא מושלמת. לבקש עזרה כשקשה לי.
אבל זה לא היה קל. ממש לא. בהתחלה, הייתי סקפטית. האם הוא יבין? האם הוא לא ינצל את זה? הפחד הזה, הפחד להראות חולשה, היה כל כך חזק.
אבל החלטתי לנסות. פשוט ניסיתי. ישבנו ודיברנו. סיפרתי לו על הפחדים שלי, על הצרכים הלא ממומשים שלי. ומה שקרה אחר כך היה מדהים. הוא הקשיב. הוא הבין. הוא תמך.
פתאום, הכלים בכיור כבר לא היו הבעיה. הבעיה הייתה הפחד שלי. והפתרון היה הפגיעות שלי.
אבל הנה הטוויסט: גיליתי משהו על עצמי. גיליתי שאני חזקה יותר כשאני פגיעה. שאני אמיצה יותר כשאני מודה בחולשות שלי.
ואז הבנתי את הקטע: לא מדובר ב"לנצח" בוויכוח, אלא בלהבין את מהות הקשר. זהו שינוי פרספקטיבה מוחלט.
זה לא אומר שעכשיו אנחנו אף פעם לא רבים. ברור שאנחנו רבים. אבל הריבים שלנו שונים. הם נובעים ממקום אחר, ממקום של הבנה, של אמפתיה, של רצון אמיתי לפתור את הבעיה, ולא רק לנצח בוויכוח.
אז מה למדתי מהריב האחרון? למדתי שהכוח האמיתי טמון בפגיעות. שלבקש עזרה זה לא חולשה, אלא אומץ. ושריב, גם כזה שמגיע ממקום לא טוב, יכול להיות הזדמנות לצמיחה, להתקרבות ולהבנה עמוקה יותר של עצמנו ושל האנשים שאנחנו אוהבים.
אני עדיין עובדת על זה. זה תהליך מתמשך. אבל אני מאמינה שאנחנו בדרך הנכונה.
אבל רגע, יש לי שאלה אליכם: מתי בפעם האחרונה הייתם פגיעים וזה השתלם לכם? מה למדתם על עצמכם ועל הקשרים שלכם מתוך החוויה הזו? אני ממש רוצה לשמוע.
