אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי את המושג "מיקרו-מחוות". הייתי סקפטית. איך משהו כל כך קטן יכול להשפיע כל כך הרבה? זה נשמע כמו עוד טרנד ניו-אייג'י, עוד הבטחה לשינוי מהיר וקל. אבל אז, התחלתי לשים לב.
(פסקה קצרה): האמת היא, שאלו הדברים הקטנים שמרכיבים את החיים.
חשבתי שאני יודעת הכל על תקשורת, על הקשבה. הרי עבדתי בזה שנים! אבל מהר מאוד הבנתי שאני מפספסת משהו עמוק יותר. לא מדובר רק במה שאומרים, אלא איך אומרים את זה. באיזו נימה, באיזו שפת גוף, באיזה מבט.
אז מה זה בעצם מיקרו-מחוות? הן אותן פעולות קטנות, כמעט בלתי מורגשות, שאנחנו עושים או לא עושים, שיכולות להשפיע באופן משמעותי על מערכות היחסים שלנו, על התחושה של הסובבים אותנו, וגם עלינו. חשבתן פעם איך חיוך קטן יכול להפוך את היום למישהו? או איך מבט מזלזל יכול לגרום למישהו להרגיש חסר ערך?
מה למדתי מפודינג וולטר מישל?
ההבנה שלי לגבי מיקרו-מחוות התעצמה כשלמדתי על "מבחן המרשמלו" של וולטר מישל. (Mischel, W., Shoda, Y., & Rodriguez, M. L. (1989). Delay of gratification in children. Science, 244(4907), 933-938.) כולנו מכירות את הניסוי הזה, נכון? ילדים מקבלים מרשמלו ויכולים לבחור: לאכול אותו מיד או לחכות כמה דקות ולקבל שניים. מה שלא תמיד מדברים עליו זה איך הילדים האלה מתמודדים. האם הם מסתכלים לצדדים? האם הם משחקים עם הידיים? האם הם מדברים לעצמם? כל אלה מיקרו-מחוות שמסמלות את היכולת שלהם לדחות סיפוקים, וזה, מסתבר, מנבא הצלחה בחיים.
(פסקה קצרה): זה לא רק על המרשמלו, זה על הכלים להתמודד עם המרשמלו.
מה הקשר? ובכן, זה הראה לי שגם במצבים הכי מלחיצים, יש לנו שליטה מסוימת על איך אנחנו מגיבים. זה לא אומר שאנחנו צריכות להיות מושלמות, אבל זה אומר שאנחנו יכולות להתחיל לשים לב לדפוסים שלנו ולבחור תגובות מודעות יותר.
אבל רגע, זה לא הופך הכל למניפולציה?
זאת הייתה השאלה הראשונה שעלתה לי בראש. האם אני אמורה לזייף חיוכים ולשלוט בכל תנועה שלי? התשובה היא חד משמעית לא. מיקרו-מחוות אמיתיות נובעות ממקום אותנטי, ממקום של אכפתיות והתחשבות. ניסיונות לשלוט בהן באופן מלאכותי לרוב ייראו מזויפים וישיגו את התוצאה ההפוכה.
הטריק הוא לא לנסות לשלוט בכל תנועה, אלא להתמקד בתחושה שמניעה את התנועה. אם אני מרגישה אמפתיה כלפי מישהו, זה יבוא לידי ביטוי באופן טבעי בשפת הגוף שלי. אם אני מרגישה סבלנות, זה ישפיע על הטון דיבור שלי.
(פסקה קצרה): זה לא על לשחק תפקיד, זה על להיות נוכחת.
הניסוי האישי שלי: מתי האוטובוס יהפוך לאוטובוס שמח?
החלטתי לעשות ניסוי קטן. מדי בוקר, כשאני נוסעת באוטובוס, אני מנסה לחייך לאנשים. לא חיוך מאולץ, אלא חיוך אמיתי, שמגיע מבפנים. בהתחלה הרגשתי קצת מטופשת. אבל לאט לאט התחלתי לראות שינוי. אנשים חייכו בחזרה. לפעמים אפילו התפתחה שיחה קצרה. הנסיעה הפכה להיות קצת יותר נעימה, קצת יותר אנושית.
אבל היו גם כישלונות. היו ימים שבהם הייתי עייפה או מתוסכלת, והחיוך שלי היה חיוור ומאולץ. בימים האלה, האנשים פשוט התעלמו. זה לימד אותי שיעור חשוב: אותנטיות היא המפתח.
אז מה אפשר לעשות כבר עכשיו?
אז איך מתחילים ליישם את זה בחיים שלנו? הנה כמה רעיונות:
- הקשבה פעילה: באמת להקשיב. לא רק לחכות לתורנו לדבר, אלא להקשיב עם כל הגוף. ליצור קשר עין, להנהן בראש, לשאול שאלות שמראות שאנחנו מבינות. (לדוגמה, ראו את המחקר של Kluger, A. N., & DeNisi, A. (1996). The effects of feedback interventions on performance: A historical review, a meta-analysis, and a preliminary feedback intervention theory. Psychological Bulletin, 119(2), 254–284. שמדגיש את החשיבות של הקשבה פעילה במתן משוב).
- מודעות לשפת גוף: לשים לב לשפת הגוף שלנו ושל אחרים. מה היא משדרת? האם אנחנו משדרות פתיחות או סגירות? האם אנחנו משדרות ביטחון עצמי או חוסר ביטחון?
- אמפתיה: לנסות להבין את נקודת המבט של האחר. מה הוא מרגיש? מה הוא חושב? מה מניע אותו?
- הכרת תודה: להביע הערכה לאנשים סביבנו. מילה טובה, מחווה קטנה, יכולים לעשות הבדל גדול.
אני יודעת שזה נשמע קל, אבל זה לא תמיד פשוט. יש ימים שבהם אנחנו עייפות, מתוסכלות או כועסות. בימים האלה, קשה לנו להיות אמפתיות וסבלניות. אבל גם בימים האלה, אנחנו יכולות לבחור איך להגיב. אנחנו יכולות לבחור להתייחס לאנשים סביבנו בכבוד, גם אם אנחנו לא מסכימות איתם. אנחנו יכולות לבחור לחייך, גם אם אנחנו לא מרגישות שמחות.
(פסקה קצרה): בחירה היא כוח, גם כשהיא קשה.
אני לא אומרת שמיקרו-מחוות הן תרופת פלא לכל הבעיות שלנו. הן לא. אבל הן כלי רב עוצמה שיכול לעזור לנו לשפר את מערכות היחסים שלנו, להרגיש טוב יותר עם עצמנו, ולהפוך את העולם למקום קצת יותר טוב.
אז מה אתן חושבות? האם אתן מוכנות להתחיל לשים לב למיקרו-מחוות שלכן? אילו שינויים קטנים אתן יכולות לעשות כבר עכשיו? אני באמת סקרנית לשמוע את המחשבות שלכן. שתפו אותי!
