אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה הבנתי שאני לא בדיוק ה"נעמה" שהמשפחה שלי ציפתה שאני אהיה. הייתי בת 16, עם חלומות גדולים על קריירה כאמנית, וכולם סביבי דיברו על לימודים "רציניים", על ביטחון כלכלי, על "מה יגידו". הרגשתי כמו דג מחוץ למים.
אבל רגע, למה בכלל אנחנו מצפים שאנשים יהיו משהו מסוים? למה כל כך קשה לנו לקבל את השונות, את הייחודיות, את הדרך האישית של כל אחד במשפחה? שאלה טובה, לא?
אני לא באה לפה עם תשובות חד משמעיות. אני באה לשתף את המסע שלי, את הטעויות שלי, את התובנות שלי - ואולי, אולי גם לתת לך כמה רעיונות איך לנווט את הסבך הזה שנקרא "להיות עצמך בתוך המשפחה".
הנה האמת הכואבת: המשפחה שלנו, על כל האהבה והכוונות הטובות שלה, היא גם המקום שבו אנחנו לומדים על עצמנו דרך עיניים של אחרים. זה יכול להיות נפלא, זה יכול להיות קשה, וזה תמיד מורכב.
אז מה עושים?
נתחיל בשאלה פשוטה: מי את באמת? כן, אני יודעת, שאלה קצת גדולה. אבל ברצינות - מה חשוב לך? מה גורם לך להרגיש חיה? מה את רוצה להגשים? אל תעני לי, תעני לעצמך. תכתבי את זה, תציירי את זה, תרקדי את זה - העיקר שתמצאי את הדרך שלך לבטא את מי שאת.
אני זוכרת שבשלב הזה של החיים שלי, הייתי מבולבלת. מצד אחד, רציתי לרצות את ההורים שלי. מצד שני, הרגשתי שאני בוגדת בעצמי אם אני מוותרת על החלומות שלי. מה עושים במצב כזה?
התשובה היא (ופה אני מצטטת את ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות המדהימה) - "אותנטיות היא הבחירה היומיומית לשחרר את מי שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים להיות, ולאמץ את מי שאנחנו באמת." פשוט, נכון? אבל ליישם את זה? זה כבר סיפור אחר.
אז איך מתחילים?
- שיחה אמיתית: תנסי לדבר עם המשפחה שלך על מה שחשוב לך. לא מתוך כעס או האשמה, אלא מתוך רצון אמיתי להסביר את עצמך. תופתעי לגלות כמה הם מוכנים להקשיב, אם רק תתני להם את ההזדמנות. אבל... (וזה אבל גדול) אל תצפי שהם ישתנו בן רגע. זה תהליך.
- גבולות בריאים: תלמדי להגיד "לא". זה אולי הדבר הכי קשה בעולם, אבל זה הכרחי לשמירה על השפיות שלך. את לא חייבת להסכים עם כל מה שהם אומרים, את לא חייבת לעשות כל מה שהם מצפים ממך. יש לך זכות לבחור את הדרך שלך.
- קהילה תומכת: תמצאי אנשים שמבינים אותך, שמקבלים אותך כמו שאת, שמעודדים אותך להיות עצמך. זה יכול להיות חברים, קולגות, קבוצת תמיכה, אפילו קהילה וירטואלית. העיקר שתדעי שאת לא לבד.
אני יודעת, זה לא פשוט. היו לי רגעים של תסכול, של ייאוש, של רצון פשוט לברוח מהכל. אבל למדתי משהו חשוב: לברוח זה לא פתרון. הפתרון הוא להתמודד. להתמודד עם הפחדים שלך, עם הספקות שלך, עם הביקורת של אחרים - ולהמשיך להיות נאמנה לעצמך.
אני אתן לך דוגמה קטנה: אני אוהבת לקרוא מחקרים אקדמיים, אבל אני גם אוהבת לקרוא הורוסקופים. (אל תגלו לאף אחד, כן?) ואני מאמינה ששניהם יכולים לתת לי תובנות חשובות על עצמי ועל העולם. זה אומר שאני לא רצינית? זה אומר שאני לא אינטליגנטית? ממש לא. זה אומר שאני מגוונת, סקרנית, ושאני לא מפחדת לחקור את החיים מכל הכיוונים.
הנה משהו שהבנתי לאחרונה: המשפחה שלי היא לא רק מקור של ציפיות ולחצים, היא גם מקור של אהבה ותמיכה. גם אם הם לא תמיד מבינים אותי, הם תמיד אוהבים אותי. וזה, בסופו של דבר, מה שחשוב.
אבל הנה הטוויסט בעלילה: יכול להיות שחלק מהמסע שלך למצוא את עצמך, הוא גם ללמוד לסלוח למשפחה שלך. לסלוח על הציפיות, על הביקורת, על הפעמים שהם לא ראו אותך באמת. כי לפעמים, הם פשוט לא ידעו אחרת.
(אגב, קראתי פעם מחקר מעניין על סליחה ועל ההשפעה שלה על הבריאות הנפשית. זה מדהים איך פעולה כל כך קטנה יכולה לעשות שינוי כל כך גדול.)
אני עדיין לומדת. אני עדיין טועה. אני עדיין מתלבטת. אבל אני כבר לא מפחדת להיות אני. ואני מקווה שגם את תגיעי למקום הזה.
אז אני משאירה אותך עם שאלה אחת: מה הצעד הקטן שאת יכולה לעשות היום כדי להיות קצת יותר נאמנה לעצמך? מחכה לשמוע את התשובות שלך.
