כולנו אומרים את זה, נכון? "אני בחיים לא אעשה את זה כמו ההורים שלי." אבל אז... אנחנו מוצאים את עצמנו אומרים את אותם משפטים, עושים את אותן תנועות, ואפילו... חושבים את אותן מחשבות. מבהיל, אני יודעת.
האמת? גם אני. זוכרת את הפעם הראשונה שתפסתי את עצמי אומרת "כי אני אמרתי!" כמו אמא שלי? צמרמורת עברה לי בגב. זה היה רגע של התפכחות. הבנתי שאני צריכה לעשות משהו, לשנות כיוון, לפני שאני הופכת לגרסה משודרגת (או שלא...) של ההורים שלי.
אז מה עושים? איך פורצים את מעגל הדפוסים המשפחתיים? איך מגדלים ילדים (או סתם חיים) בצורה אותנטית, בלי ליפול למלכודות שגדלנו לתוכן? אני לא מבטיחה תשובות קלות, אבל כן מבטיחה מסע מרתק של גילוי עצמי, עם קצת הומור עצמי בדרך. מוכנה?
הצעד הראשון: מודעות עצמית - אבל באמת
כולם מדברים על מודעות עצמית, נכון? אבל מה זה אומר בפועל? בשבילי, זה אומר להסתכל למראה (הפנימית) ולא לפחד ממה שאני רואה. זה אומר להכיר בחלקים הפחות נעימים באישיות שלי, בדפוסים הבעייתיים שירשתי, ולהבין מאיפה הם הגיעו.
אחת הדרכים הכי טובות לעשות את זה היא דרך כתיבה. קחי מחברת, ותתחילי לכתוב על הילדות שלך, על היחסים שלך עם ההורים שלך, על הרגעים שגרמו לך שמחה או כאב. אל תצנזרי את עצמך, פשוט תני למילים לזרום. תופתעי מה תגלי על עצמך. וזה בסדר אם זה מעורר רגשות קשים. זה חלק מהתהליך. (טיפ: נסו לכתוב מכתב להוריכם, שלא תשלחו אותו. רק תכתבו את כל מה שהייתן רוצות להגיד להם).
אבל רגע, לא מספיק רק לכתוב. צריך גם להבין את המשמעות של מה שכתבנו. כאן נכנסים לתמונה מקורות מקצועיים. מחקרים מראים שדפוסי התנהגות עוברים מדור לדור, לא רק גנטית אלא גם דרך חיקוי ולמידה חברתית. מחקרים בתחום הפסיכולוגיה התפתחותית מדגישים את חשיבותם של יחסי הורים-ילדים בעיצוב האישיות והדפוסים הרגשיים שלנו.
אבל איך אפשר לשנות דפוסים כל כך מושרשים?
לשבור את הכלים: שינוי התנהגותי
אוקיי, אז הבנו שיש לנו נטייה לחזור על טעויות העבר. מה עכשיו? עכשיו צריך לעבוד על שינוי התנהגותי. וזה אומר לעשות בדיוק את מה שלא בא לנו לעשות. למשל, אם ההורים שלנו היו ביקורתיים, אנחנו צריכים לעבוד על להיות יותר מקבלים ומעודדים. אם הם היו שתקנים, אנחנו צריכים לעבוד על להיות יותר פתוחים ותקשורתיים.
אבל זה לא תמיד קל. לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו פועלים נגד הטבע שלנו. ואולי זה נכון. אבל לפעמים, "הטבע" שלנו הוא פשוט אוסף של דפוסים שהטמענו בילדות. ואפשר לשנות את זה. אפשר ללמוד מחדש.
זוכרת את הפעם שאמא שלי צעקה עלי מול כולם? עד היום אני נרתעת מסיטואציות דומות. עכשיו, כשאני מרגישה שהטון שלי עולה, אני עוצרת, נושמת עמוק, ומנסה לדבר בצורה רגועה יותר. זה לא תמיד מצליח, אבל אני משתדלת. ואת יודעת מה? זה עוזר. גם לי, וגם לסובבים אותי.
ועוד טיפ קטן: תלמדו מאחרים. תסתכלו על אנשים שאתם מעריכים, ותנסו להבין מה הם עושים אחרת. מה הסוד שלהם? איך הם מצליחים לשמור על קור רוח במצבים מלחיצים? איך הם מנהלים שיחות קשות בצורה בונה?
לא רק ילדים: להתבגר רגשית גם בגיל 30+
זה לא משנה בני כמה אנחנו, תמיד יש מקום להתבגר רגשית. והאמת? זו עבודה לכל החיים. אבל זו עבודה שמשתלמת. כי כשאנחנו מתבגרים רגשית, אנחנו הופכים להיות אנשים יותר שלמים, יותר מאושרים, ויותר טובים לאחרים.
אחת הדרכים הכי טובות להתבגר רגשית היא דרך טיפול. אני יודעת, לא כולם אוהבים את הרעיון, אבל טיפול יכול להיות כלי עוצמתי לגילוי עצמי ולשינוי התנהגותי. מטפל טוב יכול לעזור לנו לזהות את הדפוסים הבעייתיים שלנו, להבין מאיפה הם הגיעו, ולפתח אסטרטגיות להתמודדות יעילה יותר.
חשוב להבין: זו לא תחרות. אין "מנצחים" ו"מפסידים" במשחק הזה. אנחנו לא צריכים להיות מושלמים, אנחנו רק צריכים להשתפר כל הזמן. וזה אומר להיות סלחנים כלפי עצמנו, ללמוד מהטעויות שלנו, ולהמשיך לנסות. כמו שפרופ' ברנה בראון מציינת במחקריה, חוסן רגשי נובע מחיבור, אמפתיה וחמלה עצמית, ולא משלמות.
אני באמת יכולה לשנות את מי שאני?
הסוף הוא רק ההתחלה (האמיתית)
אז מה למדנו? למדנו שזה אפשרי לא להיות ההורים שלנו. זה דורש מודעות עצמית, שינוי התנהגותי, והרבה סבלנות. אבל זה אפשרי. ואם אנחנו מצליחים לעשות את זה, אנחנו לא רק משפרים את החיים שלנו, אנחנו גם משפרים את החיים של הילדים שלנו (אם יש לנו כאלה).
אבל יותר מכל, למדתי שזה בסדר לא לדעת הכל. זה בסדר לעשות טעויות. זה בסדר להרגיש מבולבלים. כי החיים הם מסע, לא יעד. ואנחנו לומדים תוך כדי תנועה. אז אל תפחדו לנסות, אל תפחדו להיכשל, ואל תפחדו להיות מי שאתם באמת.
בסופו של דבר, המטרה היא לא להיות מושלמים, אלא להיות אותנטיים. להיות מי שאנחנו באמת, עם כל הפגמים והיופי שלנו. ואולי, רק אולי, ככה נצליח לשבור את מעגל הדפוסים המשפחתיים ולהתחיל דף חדש. מה דעתך? איך המסע שלך נראה?
