פעם, האמנתי שאם רק אהיה "בת הזוג המושלמת" – קשובה, תומכת, כזו שמבינה הכל – אז הקשר שלי יפרח. טעות. טעות ענקית. גיליתי שהניסיון הזה, לרצות כל הזמן, השאיר אותי ריקה מבפנים, מנותקת מהצרכים והרצונות שלי. זה נשמע מוכר?
היום, אני מבינה אחרת. להיות בת/בן זוג טובים זה לא לוותר על עצמך, אלא דווקא לחזק את מי שאת/ה. זה לא קל, אני מודה. זה דורש אומץ, כנות, ובעיקר – עבודה עצמית מתמשכת. אבל התוצאה שווה את זה: קשר עמוק, אותנטי ומספק, שבו שני הצדדים צומחים יחד. במאמר הזה, אני רוצה לשתף אתכם במסע שלי – עם הכישלונות, התובנות, וכל מה שלמדתי בדרך. אני מבטיחה, זה לא יהיה עוד מדריך יבש ליחסים. נצלול עמוק, נדבר בגובה העיניים, ולא נפחד לשאול שאלות קשות.
איך בכלל מאבדים את עצמנו? (ולמה זה קורה לנו?)
האמת היא, שזה קורה בהדרגה, כמעט בלי לשים לב. אנחנו רוצים כל כך שהקשר יצליח, שאנחנו מתחילים להתפשר, לוותר, להתאים את עצמנו לצד השני. מחקר של אוניברסיטת טקסס הראה שאנשים עם חרדת נטישה נוטים יותר לשינויים קיצוניים בהתנהגות כדי לרצות את בני הזוג שלהם. זה הגיוני, לא? מפחיד לאבד אהבה, ואנחנו מוכנים לעשות הכל כדי למנוע את זה.
אבל הבעיה היא, שוויתור קטן ועוד אחד, ועוד אחד – בסוף אנחנו מסתכלים במראה ולא מזהים את עצמנו. אנחנו הופכים להיות גרסה מוחלשת של מי שאנחנו באמת. ואז, לא משנה כמה הצד השני אוהב אותנו, אנחנו לא מאושרים.
מתי זה קרה לי? אני זוכרת ערב אחד, יושבת עם בן הזוג שלי במסעדה. הוא הזמין מנה שלא אהבתי במיוחד, אבל שתקתי. חשבתי לעצמי: "זה לא ביג דיל, מה זה משנה?" אבל אז הבנתי – זה לא רק האוכל. זה הצטברות של דברים קטנים, של בחירות שלא באמת רציתי לעשות.
זה רגע מפחיד, אני יודעת. אבל זה גם רגע חשוב. זה הרגע שבו אנחנו יכולים לעצור, לנשום, ולשאול את עצמנו: מי אני? מה אני רוצה? ואיך אני יכולה להיות בת/בן זוג טובה, בלי לוותר על עצמי?
אז מה עושים? מתחילים מבפנים
הצעד הראשון הוא להכיר את עצמנו מחדש. לחזור לדברים שאנחנו אוהבים, לתחביבים, לחברים, לערכים שלנו. ברנה בראון, בספרה "אומץ להיות פגיע", מדברת על החשיבות של אותנטיות ופגיעות ביחסים. זה אומר להיות כנים עם עצמנו ועם בני הזוג שלנו, גם כשזה מפחיד.
אבל איך עושים את זה בפועל? זה לא מספיק רק "לדעת" שאנחנו צריכים להיות אותנטיים. אנחנו צריכים לתרגל את זה. אני התחלתי מלכתוב יומן. כל יום, כתבתי על מה שהרגשתי, על מה שחשבתי, על מה שרציתי. זה עזר לי להתחבר מחדש לעצמי, להבין מה חשוב לי באמת.
ואז, התחלתי לשתף את בן הזוג שלי. בהתחלה, זה היה קשה. פחדתי שהוא לא יבין, שהוא ישפוט אותי. אבל להפתעתי, הוא הגיב באהבה ובתמיכה. הוא שמח לראות שאני חוזרת לעצמי.
זה לא אומר שלא היו קשיים. היו ויכוחים, היו אי הבנות. אבל למדנו לתקשר בצורה טובה יותר, להקשיב אחד לשני, ולמצוא פתרונות שמתאימים לשנינו.
משהו שהבנתי תוך כדי תהליך: לא חייבים להסכים על הכל. זה בסדר שיש לנו דעות שונות, רצונות שונים. מה שחשוב זה לכבד אחד את השני, ולמצוא דרך לחיות יחד בשלום, גם כשאנחנו לא רואים עין בעין.
תקשורת היא המפתח (אבל לא סתם תקשורת)
אנחנו שומעים את זה כל הזמן, נכון? "תקשורת זה המפתח ליחסים טובים." אבל מה זה אומר בפועל? זה לא רק לדבר, אלא גם להקשיב. לא רק להגיד מה אנחנו חושבים, אלא גם להבין מה הצד השני מרגיש.
פעם, הייתי בטוחה שאני יודעת מה בן הזוג שלי חושב. הייתי מניחה הנחות, מפרשת את המילים שלו, מגיבה בהתאם. טעות! גיליתי שאני חיה בסרט משלי, ושבמציאות, הדברים היו לגמרי אחרים.
איך שיניתי את זה? התחלתי לשאול שאלות. לא שאלות סגורות ("אתה כועס עלי?"), אלא שאלות פתוחות ("איך אתה מרגיש היום?"). ניסיתי להבין את נקודת המבט שלו, גם כשהיא הייתה שונה משלי.
וכאן מגיע הפאנץ': למדתי להקשיב לא רק למילים, אלא גם לשפת הגוף. למבט בעיניים, לטון הדיבור, לתנועות הידיים. גיליתי שאנשים אומרים הרבה יותר ממה שהם חושבים שהם אומרים. וזה, חברים, זה כוח על.
רגעי תובנה קצרים: הקשבה אמיתית היא מתנה. היא המתנה שאנחנו נותנים לבני הזוג שלנו, והמתנה שאנחנו נותנים לעצמנו.
מה אם זה לא עובד? מתי כדאי לעצור?
האמת היא, שלא כל קשר נועד להימשך לנצח. לפעמים, אנחנו מנסים הכל, אבל זה פשוט לא מצליח. אנחנו מרגישים שאנחנו נשארים באותו מקום, שלא אנחנו ולא הצד השני צומחים.
זה רגע קשה, אני יודעת. אבל לפעמים, הצעד הכי אמיץ שאנחנו יכולים לעשות הוא לשחרר. להודות שזה לא עובד, ולתת לעצמנו ולצד השני הזדמנות למצוא אושר במקום אחר.
איך יודעים מתי הגיע הזמן לעצור? אין תשובה אחת נכונה. אבל יש סימנים: כשאתם מרגישים שאתם מוותרים על עצמכם באופן קבוע, כשאתם לא מרגישים מוערכים, כשאתם לא מרגישים בטוחים.
מה שלמדתי על בשרי: לפעמים, הפרידה היא לא כישלון, אלא הצלחה. היא ההצלחה שלנו לשים את עצמנו במקום הראשון, לבחור באושר שלנו.
מחשבות לסיום, שהן רק התחלה
המסע לאהבה אותנטית הוא מסע אישי. הוא מסע של גילוי עצמי, של צמיחה, של למידה. זה לא מסע קל, אבל הוא שווה את זה. כי בסופו של דבר, הדבר הכי חשוב זה לא רק למצוא אהבה, אלא למצוא את עצמנו בתוך האהבה.
אני מסיימת עם שאלה אחת: מה הדבר הקטן הזה שאת/ה יכול/ה לעשות היום, כדי להיות קרובים יותר לעצמכם? שתפו אותי בתגובות. אני באמת רוצה לשמוע.
