אף פעם לא חשבתי שאגלה את סוד המשחק המשפחתי דווקא ברגע של תסכול טהור. אתם יודעים, אותו רגע שבו קוביות הלגו פזורות בכל הסלון, הילדים רבים מי יבנה את המגדל הכי גבוה, ואני? אני רק רוצה לברוח לחדר חשוך עם כוס תה.
אבל רגע לפני שאיבדתי את זה סופית, עצרתי. הסתכלתי עליהם. ראיתי לא רק את הכאוס, אלא גם את הניצוץ בעיניים שלהם. את התשוקה ליצור, לשתף, לנצח (או לפחות להתווכח בלהט על הניצחון). הבנתי שהמשחק המשפחתי הוא לא תמיד כיף מושלם, והרבה פעמים הוא אפילו לא "משחק" במובן הקלאסי של המילה. זה הרבה יותר מזה.
חשבתי פעם שאני צריכה להפוך את שעות המשחק המשפחתי למושלמות, מלאות בצחוק מתגלגל וחיבור עמוק. טעות. גיליתי שהקסם האמיתי נמצא דווקא ברגעים הפחות מצוחצחים, ברגעים שבהם אנחנו מתמודדים עם תסכול, עם קושי, עם חוסר הסכמה. דווקא שם, בצומת הזו, נמצאת ההזדמנות האמיתית לצמיחה.
מה זה אומר בפועל? איך עוברים מהכאוס הזה לרגעים שמחזקים את הקשר המשפחתי? בואו נצא למסע משותף. מבטיחה לשתף גם את הכישלונות שלי, כי מהם למדתי הכי הרבה.
למה בכלל לשחק? (ולמה זה לא תמיד חייב להיות כיף)
לפני שנגיע לטכניקות ולמשחקים מומלצים, חשוב להבין למה אנחנו בכלל עושים את זה. מחקרים מראים שמשחק משפחתי תורם להתפתחות קוגניטיבית, רגשית וחברתית של ילדים (מקור: "The Power of Play: How Fun and Games Help Children Thrive" מאת David Elkind). אבל היי, אנחנו לא צריכים מחקרים כדי לדעת את זה, נכון?
אבל הנה נקודה חשובה שמתעלמים ממנה לעיתים קרובות: משחק משפחתי הוא גם הזדמנות מצוינת עבורנו, ההורים, להתחבר מחדש לילד הפנימי שלנו. וכן, גם ללמוד משהו חדש.
הנה תובנה קטנה: משחק הוא לא בריחה מהמציאות, אלא כלי להתמודד איתה.
אני זוכרת פעם שניסינו לשחק "מונופול" משפחתי. זה נגמר בבכי, האשמות, ושני ילדים מסוכסכים. הרגשתי כישלון טוטאלי. אבל בדיעבד הבנתי שזה היה שיעור חשוב על ניהול כעסים, על תחרותיות בריאה, ועל החשיבות של פשרה.
מקורות מפתיעים (וגם קצת פחות)
אז איפה מוצאים את ההשראה? ברור שאפשר למצוא רשימות ארוכות של משחקים מומלצים באינטרנט. אבל אני מצאתי רעיונות מדהימים דווקא בספרות ילדים. קחו לדוגמה את "איה אווץ' אווה" של לאה גולדברג. הספר הזה, לכאורה פשוט, מלא ברעיונות למשחקי דמיון, משחקי קול, ומשחקי מילים.
וגם, לא תאמינו, בשיחות עם ילדים אחרים. כן, ממש ככה. כשאני רואה ילדים משחקים בפארק, אני מקשיבה. אני לומדת מהם. הם הרבה יותר יצירתיים ממני.
אבל מה עושים כשהכל משתבש? (כי זה יקרה)
הנה שאלה שאני שואלת את עצמי הרבה: האם אני מצפה יותר מדי? האם אני מנסה לדחוף את הילדים שלי למשחקים שהם לא מתחברים אליהם?
חשוב לזכור שילדים משתנים כל הזמן. מה שעבד אתמול, לא בהכרח יעבוד היום. הגמישות היא המפתח.
תזכורת לעצמי: המטרה היא לא ליצור משחק מושלם, אלא ליצור רגע משמעותי.
הנה טריק קטן: כשהמשחק יוצא משליטה, אני עוצרת הכל. אני נושמת עמוק. אני שואלת את הילדים מה הם רוצים לעשות. לפעמים הם מציעים רעיון גאוני, ולפעמים הם פשוט צריכים חיבוק.
משחק משפחתי והחיים האמיתיים: איך זה מתחבר?
אז מה הקשר בין כל המשחקים האלה לחיים האמיתיים? התשובה היא: הכל. משחק משפחתי הוא לא רק כיף, הוא גם כלי ללמידה, לצמיחה, ולחיזוק הקשר המשפחתי.
אני חושבת שהשיעור הכי חשוב שלמדתי הוא שמשחק משפחתי הוא לא יעד, אלא מסע. זה מסע של גילוי, של למידה, ושל חיבור. זה מסע שבו אנחנו לומדים אחד על השני, לומדים על עצמנו, ולומדים איך להיות משפחה טובה יותר.
אני עדיין לומדת. אני עדיין עושה טעויות. אבל אני גם נהנית מכל רגע. ואני מקווה שגם אתם.
מה השיעור הכי גדול שלמדתם ממשחק משפחתי? אשמח לשמוע את הסיפורים שלכם!
