היו לי תוכניות. אלוהים, כמה תוכניות! דמיינתי את עצמי, אישה צעירה עם שיער בלונדיני מתולתל ועיניים בורקות, אמא סבלנית וחכמה, שמדברת אל הילדים בגובה העיניים ומסבירה להם את העולם בסבלנות אין קץ. הילדים שלי, חשבתי, יהיו מאושרים, יצירתיים, וידעו בדיוק מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים.
ואז...הם נולדו.
(אגב, כבר כאן נשברה לי איזו תבנית חשיבה. חשבתי שיהיה לי קל יותר להכיל את הכאוס. טעיתי.)
פתאום, הסבלנות הפכה למצרך נדיר, החוכמה נעלמה כלא הייתה, והניסיון לדבר בגובה העיניים הסתיים בדרך כלל בצעקות הדדיות, וגם זה אחרי סדנת "הקשבה פעילה" שעשיתי. נשמתי עמוק. זה לא מה שדמיינתי.
הרגשתי כישלון. הרי קראתי את כל הספרים, עברתי קורסים, הקשבתי למומחים. איפה כל זה עכשיו, כשילד בן שלוש מורח לי עוגה על השיער ואומר לי שאני "אמא מצחיקה"?
האמת? אף מקום.
אבל אז, משהו קרה. בין ניגוב שאריות עוגה מהשיער (שעדיין מריח כמו וניל, למרות הכל) לבין ניסיון נואש לגרום לו לאכול ירקות (ניצחתי פעם אחת, אני חושבת), הבנתי משהו חשוב. אני לא צריכה להיות ההורה שדמיינתי.
אני צריכה להיות ההורה שהילדים שלי צריכים.
וזה לא תמיד אותו הדבר.
מאיפה בכלל מגיע ה"צריכה" הזה?
תחשבו על זה רגע. מאיפה הגיע הרעיון הזה שיש בכלל "הורה מושלם"? מפרסומות? מסדרות טלוויזיה? מהשכנה עם הילדים המנומסים?
אני חושבת שחלק גדול מזה מגיע מהפחד שלנו. הפחד שאנחנו לא מספיק טובים, הפחד שנפשל, הפחד שנפגע בילדים שלנו. (מחקרים מראים, אגב, שאמהות מודאגות יותר מאבות בנושא הזה. מעניין, לא?)
הפחד הזה גורם לנו לרדוף אחרי שלמות לא קיימת, במקום להתמקד במה שבאמת חשוב: הקשר שלנו עם הילדים שלנו.
פעם קראתי ראיון עם ד"ר ברנה בראון, חוקרת מפורסמת של בושה ופגיעות, והיא אמרה משהו שנחרט לי בזיכרון: "Parenting is not a performance; it's a relationship." (הורות היא לא הופעה, זה קשר). (Brown, B. (2010). The gifts of imperfection: Let go of who you think you're supposed to be and embrace who you are. Hazelden Publishing.)
זה שינה לי הכל.
פתאום, במקום לנסות להיות מישהי אחרת, התחלתי להקשיב לילדים שלי. באמת להקשיב. למה הם צריכים, מה הם מרגישים, מה הם מנסים להגיד לי גם כשזה לא יוצא במילים ברורות.
גיליתי, למשל, שהילד שלי, זה שמורח עוגה על השיער, לא עושה את זה כדי לעצבן אותי. הוא עושה את זה כי הוא רוצה להצחיק אותי. זה הדרך שלו להתחבר אליי.
ואז, במקום לכעוס, התחלתי לצחוק.
(אוקיי, לפעמים קצת כעסתי קודם. אני מודה.)
הסוד הוא באיזון?
הרבה מדברים על איזון בין קריירה למשפחה, בין זמן איכות לזמן לבד, בין להיות הורה סמכותי להורה חבר. אבל אני חושבת שהסוד האמיתי הוא לא איזון, אלא אותנטיות.
הייתי פעם בהרצאה של פסיכולוג ילדים, שאמר משהו מעניין: "ילדים לא צריכים הורים מושלמים. הם צריכים הורים אמיתיים." הוא התכוון שהילדים שלנו צריכים לראות אותנו עם החוזקות והחולשות שלנו, עם הכישלונות וההצלחות שלנו, עם הרגשות שלנו. (שכחתי את שמו, אבל זה נשמע כמו משהו שדונלד וויניקוט היה אומר, אגב.)
למה? כי כשאנחנו אותנטיים, אנחנו נותנים להם רשות להיות אותנטיים גם.
וכשכולנו אותנטיים, הקשר שלנו הופך להיות הרבה יותר חזק ועמוק.
למדתי את זה בדרך הקשה. ניסיתי פעם להסתיר מהילדים שלי תקופה קשה שעברתי בעבודה, אבל הם הרגישו שמשהו לא בסדר. בסוף, כששיתפתי אותם, הם היו כל כך מקבלים ומבינים. זה חיזק את הקשר שלנו בצורה שלא תיארתי לעצמי.
אז מי אני היום?
אני לא ההורה שדמיינתי שאני אהיה. אני לא תמיד סבלנית, אני לא תמיד חכמה, ואני עדיין לא ממש מצליחה לגרום להם לאכול ירקות.
אבל אני כן אמא שאוהבת את הילדים שלה הכי בעולם. אני כן אמא שמקשיבה להם (גם כשהם מורחים לי עוגה על השיער). אני כן אמא שמנסה להיות טובה יותר כל יום.
ואולי, בסופו של דבר, זה מספיק.
אולי, ההורה שאני באמת, עם כל הפגמים והחולשות, הוא בדיוק ההורה שהילדים שלי צריכים.
ואולי, גם את, עם כל התסכולים והשאלות, את בדיוק ההורה שהילדים שלך צריכים.
מה דעתך? האם גם את מוצאת את עצמך לפעמים רחוקה מההורה שדמיינת? ומה למדת על עצמך ועל הילדים שלך במסע הזה?
