היי, נעמה כאן. ישבתי לא מזמן עם חברה טובה, שפשוט הרגישה תקועה. היא ידעה שהיא צריכה להגיד משהו, אמת לא פשוטה, לבן הזוג שלה. אבל הפחד שלה מלפגוע בו, מלריב, פשוט שיתק אותה.
ואז הבנתי משהו – אנחנו הרבה פעמים מתייחסות לאמת כמו לאיזה פצצה מתקתקת. שאם רק נוציא אותה החוצה, הכל יתפוצץ. אבל מה אם האמת יכולה להיות גם מתנה?
(רגע, אני יודעת מה את חושבת. "מתנה?! נעמה, את חיה בסרט!". תאמיני לי, גם אני חשבתי ככה פעם).
אז איך הופכים את הפצצה הזאת למשהו מועיל? איך אומרים את האמת, בלי להרוס כל מה שבנינו? בואי נצלול פנימה.
הבעיה היא לא האמת, אלא האיך
כולנו מכירות את זה: אנחנו יודעות משהו, מרגישות משהו, אבל המילים פשוט תקועות בגרון. מפחדות מהתגובה, מפחדות לפגוע. אבל מה שאני למדתי (בדרך הקשה, תאמינו לי) זה שהבעיה היא כמעט אף פעם לא האמת עצמה. הבעיה היא האיך שאנחנו בוחרות להגיד אותה.
לדוגמה, זוכרת את הפעם ההיא שניסיתי לתת ביקורת בונה לחברה שלי על העסק החדש שלה? יצאתי כזאת "מומחית", שהיא פשוט נעלבה. ואז הבנתי – לא משנה כמה אני צודקת, אם אני לא מדברת ממקום של אהבה ואכפתיות, זה פשוט לא יעבוד.
פרופסור ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, מדברת על זה הרבה. היא טוענת שאותנטיות דורשת אומץ, אבל גם חמלה. והיא כל כך צודקת.
איך עושים את זה בפועל? כמה נקודות למחשבה:
- תזמון זה הכל. האם זה הזמן הנכון? האם שניכם רגועים? האם יש לכם מספיק זמן לדבר על זה ברצינות? אל תזרקי פצצות באמצע ארוחת ערב עם המשפחה.
תובנה*: תזמון גרוע יכול להרוס אפילו את האמת הכי טובה.
- דברי בגוף ראשון. במקום להגיד "אתה תמיד עושה ככה וככה...", נסי "אני מרגישה ככה וככה כשאתה עושה את זה". זה הרבה פחות מאשים, ויותר מזמין להקשבה.
מקור*: "Nonviolent Communication" של מרשל רוזנברג מלמד אותנו בדיוק איך לתקשר בצורה הזאת. מומלץ בחום!
- הקשיבי באמת. אל תקשיבי רק כדי לחכות לתורך לדבר. הקשיבי כדי להבין. נסי לראות את הדברים מנקודת המבט של הצד השני. אולי תגלי משהו חדש.
- היי מוכנה לפגיעות. להגיד את האמת דורש אומץ, אבל גם פגיעות. זה אומר להיות מוכנה להראות את הרגשות שלך, את הפחדים שלך, את הספקות שלך.
נקודה למחשבה*: הפגיעות היא לא חולשה, היא הכוח הכי גדול שלנו.
- זכרי, את לא מושלמת. גם את טועה, גם את עושה שטויות. תזכרי את זה כשאת מדברת עם הצד השני. זה יקל עליו להקשיב לך.
למה אנחנו כל כך מפחדות?
אוקיי, אז דיברנו על האיך. אבל למה אנחנו בכלל כל כך מפחדות להגיד את האמת?
אני חושבת שזה קשור לפחד מדחייה, לפחד מאיבוד שליטה, לפחד משינוי. אנחנו מפחדות שאם נגיד את מה שאנחנו מרגישות, הדברים ישתנו. ואולי הם באמת ישתנו. אבל לפעמים, השינוי הזה הוא בדיוק מה שאנחנו צריכות.
הפסיכולוגית מגדלנה סבאט מדברת על "הכנות הרדיקלית" כדרך לחיות חיים אותנטיים ומספקים יותר. זה אומר להיות כנות עם עצמנו ועם אחרים, גם כשזה קשה.
אז מה עושים עכשיו?
אני יודעת, זה לא קל. אבל אני מאמינה בך. אני מאמינה שאת יכולה להגיד את האמת שלך, בלי להרוס כלום.
תנסי. תתחילי בקטן. תדברי עם חברה טובה, עם בן משפחה. תתרגלי. תלמדי מהטעויות שלך.
ואל תשכחי – את לא לבד. כולנו מתמודדות עם זה.
אני רוצה להזמין אותך לשאול את עצמך - מה האמת שאת הכי מפחדת להגיד? ומה הצעד הקטן שאת יכולה לעשות היום כדי להתקרב אליה? אני כאן כדי להקשיב, לשתף, ולתמוך.
