אוקיי, בואו נדבר על משהו שאף אחד לא באמת מדבר עליו, אבל כולנו מרגישים אותו: התפקידים הסמויים במשפחה. אני יודעת, זה נשמע כמו איזה מונח פסיכולוגי מפוצץ, אבל תאמינו לי, זה קורה בכל בית. ואם אתם מרגישים שמשהו במשפחה שלכם קצת "לא מסתדר", יכול להיות שזה בדיוק זה.
אני זוכרת תקופה שהייתי משוכנעת שהמשפחה שלי היא הכי "נורמלית" בעולם. טעות! הייתי בטוחה שהאחריות על שמירת השקט המשפחתי מוטלת רק על ההורים שלי. אבל אז, בגיל 25, הבנתי שאני, בלי לשים לב, הפכתי להיות "המרצה". זו שתמיד מוצאת את המילים הנכונות, מפשרת, מרגיעה, מונעת ריבים. זה היה תפקיד סמוי, לא מדובר, שאף אחד לא ביקש ממני לקחת, אבל מצאתי את עצמי שם.
למה זה חשוב בכלל? כי התפקידים האלה, גם אם הם נראים קטנים ולא משמעותיים, משפיעים עלינו בצורה עמוקה. הם משפיעים על הזהות שלנו, על מערכות היחסים שלנו ועל הבחירות שאנחנו עושים בחיים.
אז מה זה בכלל "תפקיד סמוי"? ד"ר סוזן פורוורד, בספרה "Toxic Parents", מדברת על כך שמשפחות רבות מתפקדות על בסיס תבניות התנהגות לא מודעות, שבהן כל אחד מקבל תפקיד מסוים, לעיתים קרובות בלי שבכלל ישים לב לכך. זה יכול להיות "השעיר לעזאזל", "הילד הזהוב", "הילד הנשכח" או, כמו במקרה שלי, "המרצה".
הנה כמה מהתפקידים הסמויים הנפוצים ביותר שאני נתקלתי בהם, גם במשפחה שלי וגם בקרב חברות:
- הגיבור: זה שתמיד מציל את המצב, פותר בעיות, לוקח אחריות על כולם. אבל מאחורי החזות הזו מסתתר לעיתים קרובות צורך עז באישור והערכה. האם זה מחיר שאתם מוכנים לשלם?
- השעיר לעזאזל: זה שתמיד מאשימים אותו בכל דבר, גם אם הוא לא אשם. זה יכול להוביל לתחושות קשות של חוסר ערך ודימוי עצמי נמוך.
- הילד הזהוב: זה שתמיד מצליח, מקבל מחמאות, גורם גאווה להורים. אבל מה קורה כשהוא לא מצליח? האם הוא מרגיש שהוא מאכזב את כולם?
- הילד הנשכח: זה שתמיד מתעלמים ממנו, לא שמים לב אליו, לא מקשיבים לו. זה יכול להוביל לתחושות של בדידות וניכור.
אני זוכרת שיחה עם חברה שלי, דנה, שאמרה לי פעם: "אני תמיד מרגישה שאני צריכה להיות חזקה בשביל כולם. אני לא יכולה להראות חולשה, כי אז הכל יתפרק". וואו. זה היכה בי כמו רעם ביום בהיר. היא, בלי לשים לב, לקחה על עצמה את תפקיד "הגיבור" במשפחה שלה, וזה עלה לה במחיר כבד.
אבל רגע, לפני שאתם מתחילים לנתח את המשפחה שלכם, חשוב להבין: זה לא תמיד רע. לפעמים התפקידים האלה עוזרים למשפחה לתפקד בצורה טובה יותר. הבעיה מתחילה כשהם הופכים להיות נוקשים ולא מאפשרים לנו להיות מי שאנחנו באמת.
לדוגמה, אבא שלי תמיד היה "הפרקטי". זה שתמיד ידע לתקן דברים בבית, לסדר את האוטו, לנהל את הכספים. מצד אחד, זה היה מאוד נוח. מצד שני, זה גרם לי להרגיש שאני לא מסוגלת לעשות שום דבר לבד. לקח לי שנים להבין שאני יכולה להיות פרקטית בעצמי, שאני לא צריכה את העזרה שלו בכל דבר.
אז מה עושים? איך משנים את התפקידים האלה?
- מודעות: הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא פשוט להיות מודעים לקיומם. שימו לב איך אתם מתנהגים במשפחה, אילו תפקידים אתם לוקחים על עצמכם, ואיך זה משפיע עליכם.
- תקשורת: דברו על זה עם בני המשפחה שלכם. זה לא תמיד יהיה קל, אבל זה הכרחי. נסו להסביר איך אתם מרגישים, מה הצרכים שלכם, ומה הייתם רוצים לשנות.
- גבולות: למדו להציב גבולות. זה אומר לדעת מתי להגיד "לא", מתי לא לקחת אחריות על דברים שלא שלכם, ומתי לדאוג לעצמכם.
- חמלה: זכרו שכולם עושים את הכי טוב שהם יכולים, עם הכלים שיש להם. נסו להיות סלחנים כלפי עצמכם וכלפי בני המשפחה שלכם.
אני יודעת, זה נשמע פשוט, אבל זה ממש לא. זה תהליך ארוך ומורכב, שדורש הרבה סבלנות ואומץ. אבל תאמינו לי, זה שווה את זה. כי בסופו של דבר, מגיע לכם להיות מי שאתם באמת, בלי להיות מוגבלים על ידי תפקידים סמויים.
אני עדיין עובדת על זה בעצמי. אני עדיין מוצאת את עצמי מדי פעם חוזרת לתפקיד "המרצה", אבל עכשיו אני מודעת לזה, ואני יכולה לבחור אחרת.
אני חושבת שמה שהכי עזר לי זה להבין שזה בסדר לא להיות מושלמת. זה בסדר לעשות טעויות. זה בסדר לבקש עזרה. זה בסדר להיות אני.
אז, אחרי כל זה, אני משאירה אתכם עם שאלה אחת: איזה תפקיד אתם משחקים במשפחה שלכם? ואם הייתם יכולים לבחור, איזה תפקיד הייתם רוצים לשחק?
