טוב, נו, עוד חמש דקות. אני יודעת, זה נשמע כמו תירוץ קלאסי ללמה אני תמיד מאחרת, אבל הפעם זה אחרת. באמת.
תמיד הייתי טיפוס של "מאה קמ"ש מהרגע שאני פותחת את העיניים". קפה, חדשות, אימיילים, תוך כדי שאני מנסה לא לשכוח לצחצח שיניים. בום! יצאתי מהבית מותשת עוד לפני שהגעתי למעלית.
ואז, לפני כמה חודשים, קרה משהו. מצאתי את עצמי תקועה בפקק מטורף, מאחרת לפגישה חשובה, ופתאום קלטתי – אני לא נוהגת, הבוקר שלי נוהג בי. והוא נוהג בי רע.
אז התחלתי לחשוב. מה אני יכולה לשנות? איך אני יכולה לקחת את המושכות בחזרה? התשובה, איך לא, הגיעה ממקום לא צפוי – ספר על מיינדפולנס שאימא שלי קנתה לי לפני שנה והוא ישב בצד מאובק. לא בדיוק כוס התה שלי, בלשון המעטה.
אבל רגע לפני שהרמתי ידיים, החלטתי לתת לזה צ'אנס. חמש דקות. רק חמש דקות.
מה עשיתי? פשוט כלום.
כן, כן, שמעתן נכון. התיישבתי על הספה, סגרתי עיניים, והתרכזתי בנשימה. בלי מוזיקה מרגיעה, בלי הדרכה רוחנית, רק אני והאוויר שנכנס ויוצא.
בהתחלה זה היה נורא. הראש רץ כמו סוס משוגע – רשימת קניות, מטלות בעבודה, מה להכין לארוחת ערב. אבל לאט לאט, עם כל נשימה, הרעש התחיל לדעוך. זה היה קשה בהתחלה, אני חייבת להודות. אבל משהו קרה.
התחלתי להרגיש את הגוף שלי. את הכפות רגליים על הרצפה, את המשקל שלי על הספה. את האוויר ממלא את הריאות.
ואז, מצאתי את השקט. לא שקט מוחלט, אבל שקט מסוג אחר. שקט שאיפשר לי להתבונן במחשבות שלי מבלי להגיב אליהן.
אני יודעת, זה נשמע קצת ניו-אייג'י, אבל תסמכו עלי, אני הסקפטית הכי גדולה בעיר. אבל תחשבו על זה, כמה זמן ביום אנחנו באמת מקדישים לעצמנו? כמה פעמים אנחנו עוצרים לרגע ופשוט נוכחים?
האמת? כנראה שאף פעם לא. וזה בדיוק מה שהחמש דקות האלה נותנות לי. הזדמנות להתחבר לעצמי, להתאפס, ולהתחיל את היום ממקום רגוע יותר.
אני חושבת שמה שהכי הפתיע אותי זה איך חמש דקות כאלה קצרות יכולות לעשות שינוי כל כך גדול. זה כמו לאפס את המערכת לפני שהיא קורסת.
פרופסורית אמיליאנה סימוני-וסטהוף מאוניברסיטת ציריך, חוקרת בתחום הנוירוסיינס, מסבירה במחקריה (Simon-Thomas, E. R., Cullen, B. A., Frühauf, T., & Engert, V. (2017). Meditation and the wandering mind: Deactivation of default mode network during mindfulness meditation is unrelated to conceptual content. Scientific Reports, 7(1), 13522.) כי מדיטציה קצרה יכולה להפחית את הפעילות ברשת ברירת המחדל של המוח, שאחראית על מחשבות נודדות ודאגות. במילים אחרות, היא עוזרת לנו להשתיק את הרעש הפנימי.
וזה עובד. אני מבטיחה לכן.
היום, חמש דקות לפני שאני יוצאת לעבודה, אני עוצרת. לא משנה מה. אני נושמת, מתבוננת, ויוצאת ליום חדש עם קצת יותר שליטה וקצת פחות כאוס.
ואתן יודעות מה? גיליתי עוד משהו. החמש דקות האלה לא רק עזרו לי להרגיע את הבוקר, הן גם השפיעו על שאר היום. הפכתי להיות יותר סבלנית, יותר ממוקדת, ויותר אסירת תודה.
זה לא קסם, כמובן. יש ימים שבהם אני עדיין יוצאת מהבית עם פרצוף חמוץ ושיער מבולגן. אבל לפחות עכשיו, אני יודעת שיש לי כלי אחד קטן וחזק שיכול לעזור לי להתמודד.
אבל הנה השאלה האמיתית: האם החמש דקות האלה הן באמת על מדיטציה? או שאולי הן על משהו עמוק יותר? על ההבנה שאנחנו לא חייבים להיסחף בזרם, שאנחנו יכולים לבחור רגע לעצור ולנשום?
אולי זה הסוד הקטן הזה: לא לברוח מהרעש, אלא ללמוד להקשיב לו. ואז, אולי, למצוא את השקט בתוכנו.
אז בפעם הבאה שאתן מרגישות שהבוקר משתלט עליכן, תעצרו. תנשמו. תנו לעצמכן חמש דקות. אולי זה כל מה שאתן צריכות. אני יודעת שלי זה עבד.
אגב, אם אתן ממש לחוצות זמן, אפשר גם לעשות את זה באוטובוס. כן, גם עם האוזניות. פשוט תנסו להתרכז בנשימה, לא בשיר.
סליחה, אני חייבת לזוז. האוטובוס מחכה.
מה אתן חושבות? האם תנסו את זה מחר בבוקר? ואם כן, מה תעשו בחמש הדקות האלה? ספרו לי!
