אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי את זה באמת. הייתי בטוחה שאני עושה הכל נכון. קריאות לשוויון, הקשבה אמפתית… אבל אז הבן שלי, אז בן חמש, אמר לי משהו שטרף לי את הקלפים: "אמא, את מקשיבה, אבל את לא שומעת".
בום.
הבנתי שזה לא מספיק לתת לילדים (או לבני הזוג, או להורים) לדבר. צריך באמת לשמוע אותם. אבל מה זה אומר, בעצם? ואיך עושים את זה בפועל, כשכולם עייפים, רעבים, ורוצים בדיוק את אותו שלט של הטלוויזיה?
אז, מה זה אומר באמת "לתת מקום לכל קול במשפחה?" זה לא אומר שכולם מקבלים מה שהם רוצים תמיד. זה אומר שכל אחד מרגיש שרואים אותו, שומעים אותו, ומעריכים את מה שהוא מביא לשולחן. זה אומר ליצור מרחב בטוח שבו אפשר לבטא רגשות, גם קשים, בלי פחד משיפוטיות או דחייה.
הטעות הנפוצה? לחשוב שהקשבה זה רק להיות בשקט.
אבל הקשבה אמיתית היא הרבה יותר מזה. היא דורשת מאמץ, הקשבה פעילה, ורצון אמיתי להבין את נקודת המבט של האחר.
אחת התובנות הכי חשובות שקיבלתי בנושא הגיעה ממקור לא צפוי: מחקר על תקשורת אפקטיבית בקרב צוותי חילוץ (Tjosvold, D., & Sun, H. F. (2003). Conflict management and cooperation in organizations. International Journal of Conflict Management, 14(4), 562-586.). מסתבר שמה שעובד כשצריך לחלץ אנשים מהריסות יכול לעבוד לא רע גם כשצריך להחליט איזה פיצה מזמינים לארוחת ערב.
מה למדתי מהם?
- תקשורת ישירה וברורה: בלי רמזים, בלי ציניות, בלי להניח שאף אחד יודע מה אתם חושבים.
- הקשבה פעילה: שאלו שאלות, חזרו על מה ששמעתם, וודאו שהבנתם נכון.
- כבוד הדדי: גם אם אתם לא מסכימים, תזכרו שמדובר במשפחה, לא באויבים.
אבל זה לא תמיד קל, נכון? לפעמים אני מרגישה שאני מדברת לקיר. לפעמים אני מצליחה להקשיב רק עד שמגיעים לנושאים מסוימים (מישהו אמר "מסכים"?). ואז אני שואלת את עצמי: האם אני באמת פתוחה לשמוע מה שיש להם לומר, גם אם זה לא נוח לי?
רגע של כנות: לא תמיד. ממש לא תמיד. אבל אני עובדת על זה.
אז איך אפשר להתחיל לשנות את הדינמיקה המשפחתית? איך אפשר ליצור אווירה שבה כולם מרגישים בנוח להביע את עצמם?
הנה כמה רעיונות, מגובים בניסיון אישי (ופעמים רבות, בכישלונות):
- זמן איכות ייעודי: קבעו זמן קבוע בשבוע שבו אתם עושים משהו ביחד, משהו שכולם נהנים ממנו. בלי טלפונים, בלי הפרעות, רק אתם. זה יכול להיות ערב סרט, משחק קופסה, או סתם שיחה על כוס תה.
* זהירות: זה לא תמיד עובד בפעם הראשונה. לפעמים לוקח זמן להתרגל לזה, במיוחד אם לא עשיתם את זה בעבר. אבל אל תוותרו.
- "מעגל הקשבה": פעם בשבוע, שבו יחד במעגל. כל אחד בתורו יכול לדבר על מה שחשוב לו, בזמן שכולם מקשיבים בלי להפריע או לשפוט.
* טיפ: קבעו כללים ברורים מראש, כמו "אף אחד לא מגיב עד שהדובר סיים" או "אנחנו לא מעלים נושאים שעלולים לעורר ויכוחים".
- הקשבה פעילה ביום-יום: נסו להקשיב יותר מאשר לדבר. שאלו שאלות פתוחות ("מה אתה מרגיש לגבי זה?"), חזרו על מה ששמעתם ("אז בעצם אתה אומר ש…"), ואמתו את הרגשות של האחר ("אני מבין שזה מתסכל").
* זכרו: זה דורש תרגול. לפעמים אני מוצאת את עצמי קוטעת את הילדים שלי באמצע משפט, ואז אני עוצרת, מתנצלת, ומנסה להקשיב שוב.
הידעתם? מחקרים מראים שתקשורת טובה במשפחה קשורה ישירות לרמות גבוהות יותר של אושר, ביטחון עצמי, ורווחה נפשית (Gottman, J. M., & Silver, N. (1999). The seven principles for making marriage work. Crown Publishers.). לא סתם אני חופרת על זה.
אבל הכי חשוב, זה להיות סבלניים. שינוי לא קורה בן לילה. לפעמים זה ייקח שבועות, חודשים, או אפילו שנים עד שתראו תוצאות. אבל זה שווה את זה.
הנה עוד משהו שלמדתי על בשרי: לתת מקום לכל קול במשפחה זה לא רק חשוב לילדים. זה חשוב גם לנו, ההורים. זה עוזר לנו להבין אותם טוב יותר, לחזק את הקשר שלנו איתם, וליצור משפחה יותר שמחה ומאושרת.
ומה איתי? אני עדיין לומדת. עדיין טועה. עדיין צריכה להזכיר לעצמי לנשום עמוק לפני שאני מגיבה. אבל אני מנסה. ואני מקווה שגם אתם.
בסופו של דבר, זה לא משנה כמה אתם מצליחים או נכשלים. מה שחשוב זה שאתם מנסים. שאתם מראים לבני המשפחה שלכם שאכפת לכם, שאתם רוצים לשמוע אותם, ושאתם מוכנים לתת להם מקום במרחב שלכם.
אז… מה אתם חושבים? איך אתם נותנים מקום לכל קול במשפחה שלכם? שתפו אותי, אני אשמח לשמוע. באמת.
