האמת? תמיד קצת גיחכתי על הרעיון של "טקסים משפחתיים". זה נשמע לי מלאכותי, מאולץ, משהו שרואים בסרטים ולא קורה באמת בחיים. גדלתי במשפחה חמה ואוהבת, אבל הטקס היחיד שהיה לנו באופן קבוע היה ארוחת שישי בערב. זה היה מספיק, לא?
אבל אז, משהו השתנה. ראיתי איך הילדים של חברים שלי גדלים, ואיך הזמן חולף במהירות מטורפת. פתאום קלטתי שהזיכרונות הכי חזקים שלי מילדות הם דווקא הדברים הקטנים, החוזרים על עצמם, שהפכו לשגרה משפחתית ייחודית. לא הטיולים הגדולים לחו"ל, אלא דווקא אפיית העוגיות המשותפת בכל חג, או הקראת הסיפור לפני השינה עם אותו קול מצחיק.
זה גרם לי לחשוב - האם אני יכולה ליצור זיכרונות כאלה גם למשפחה שלי? האם זה אפשרי לתכנן ספונטניות?
(רגע, האם רק אני מוצאת את השאלה הזו קצת מטופשת? לתכנן ספונטניות? זה כמו להגיד "אני הולכת להיות יותר רגועה מעכשיו!". אבל בכל זאת, התחלתי לחקור.)
מהר מאוד גיליתי שאני לא לבד. הרבה הורים מרגישים אותו הדבר. הם רוצים ליצור זיכרונות טובים לילדים שלהם, אבל לא יודעים מאיפה להתחיל. אז צללתי למחקר. קראתי מחקרים על פסיכולוגיה משפחתית, על השפעת הטקסים על תחושת השייכות, אפילו התחלתי לעקוב אחרי בלוגים של משפחות שונות ולראות מה עובד להן.
ואז הגיעה התובנה המפתיעה: טקסים משפחתיים לא חייבים להיות גרנדיוזיים או מורכבים. הם לא צריכים להיות אירועים חד-פעמיים. להיפך, דווקא הדברים הקטנים, הפשוטים, החוזרים על עצמם, הם אלה שיוצרים את הזיכרונות העמוקים ביותר.
לדוגמה, מחקר של אוניברסיטת אמורי מצא שטקסים משפחתיים קבועים קשורים ישירות לרמות גבוהות יותר של חוסן נפשי בקרב ילדים. (Fiese, B. H., et al. "Family rituals and routines: A review of the literature." Journal of Family Psychology 16.4 (2002): 643.) אבל מה זה אומר בפועל? זה לא אומר שצריך להפוך את הבית למוזיאון של טקסים.
זה אומר למצוא את הדברים הקטנים שעובדים בשבילכם.
אז מה עשיתי? החלטתי להתחיל בקטן. ופה, אני מודה, נפלתי בפח שאני תמיד מזהירה מפניו: ניסיתי להעתיק טקסים ממשפחות אחרות. זה לא עבד. זה היה מאולץ, לא טבעי, ובעיקר - לא כיף.
אבל אז הבנתי: הטקס צריך להיות אותנטי. הוא צריך לשקף את הערכים של המשפחה שלנו, את התחביבים שלנו, את הדברים שאנחנו אוהבים לעשות יחד.
אז התחלנו לשאול את עצמנו: מה אנחנו אוהבים לעשות? מה גורם לנו לצחוק? מה מרגיש לנו הכי "אנחנו"?
וככה, לאט לאט, התחילו להיווצר הטקסים שלנו:
- "יום שישי פיג'מות": כל שישי בערב אנחנו אוכלים ארוחת ערב בפיג'מות מול הטלוויזיה. נשמע פשוט, נכון? אבל זה הפך למשהו שהילדים מצפים לו כל השבוע.
- "טיול שבת קטן": כל שבת בבוקר אנחנו יוצאים לטיול קצר בשכונה, בלי טלפונים, רק אנחנו והטבע. לפעמים אנחנו סתם יושבים על ספסל ומסתכלים על העצים. זה נותן לנו הזדמנות להתחבר אחד לשני ולנתק קצת מהרעש של היומיום.
- "סיפור לפני השינה עם קול מצחיק": טוב, את זה כבר הזכרתי. אבל זה עדיין הטקס האהוב עלי ביותר.
אבל רגע, מה אם הילדים לא משתפים פעולה? מה אם הם לא רוצים להשתתף בטקסים?
זו שאלה מצוינת, וגם אני התמודדתי איתה. הפתרון הוא לא להכריח. טקס צריך להיות משהו שכולם רוצים לעשות, משהו שגורם להם להרגיש טוב. אם הילד לא רוצה להשתתף, אל תכריחו אותו. תנו לו מרחב. אולי הוא יצטרף בהמשך. ואם לא - זה בסדר. תנסו משהו אחר.
הדבר הכי חשוב הוא להיות גמישים וסבלניים. טקסים משפחתיים הם לא מדע מדויק. הם לא נוסחה שאפשר ליישם באופן אוטומטי. הם תהליך של ניסוי וטעייה, של למידה וצמיחה.
וזה בסדר גמור.
כי בסופו של דבר, מה שחשוב זה לא הטקס עצמו, אלא המשמעות שהוא מייצג. טקסים משפחתיים הם דרך להראות אהבה, ליצור קשר, ולחזק את תחושת השייכות. הם הדרך שלנו להגיד אחד לשני: "אנחנו משפחה, ואנחנו ביחד בזה".
עוד משהו קטן שלמדתי, מתוך מאמר שפורסם ב-Harvard Business Review, הוא שגם טקסים קטנים במקום העבודה יכולים להגביר את תחושת השייכות והמורל ( "The Power of Small Wins", Teresa Amabile and Steven Kramer). אולי זה רעיון לטקס חדש, לא רק בבית, אלא גם בעבודה?
אז מה עכשיו? אני לא יודעת. אני עדיין לומדת, עדיין מגלה, עדיין מנסה דברים חדשים. ואני מזמינה גם אתכם לעשות את אותו הדבר. אל תפחדו לנסות, להיכשל, ללמוד ולצמוח.
אני באמת חושבת שיש משהו קסום בטקסים משפחתיים. משהו שגורם לנו להרגיש קרובים יותר, מחוברים יותר, מאושרים יותר. וזה, בעיניי, שווה את כל המאמץ.
עכשיו תורכם. אילו טקסים משפחתיים יש לכם? או, אולי יותר חשוב, אילו טקסים הייתם רוצים שיהיו לכם? שתפו אותי בתגובות! אולי נמצא רעיונות חדשים יחד...
